פוסט ארוך ביותר עומד להיות.

ב19/10/06 המפקד השטן שהיה לי עזב. למה שטן? כשאר הנגדים יש לו ראש של נחש. מבחינתו אנשים חדשים לא היו קיימים, רק הפז"מניקים. אי לכך הוא היה מפעיל רק אותם ומהחדשים באמת שלא היה לו איכפת. לנעליו נכנס המפקד החדש, נגד גם כן. בעברו של המפקד החדש הוא שירת באותו מקום והשטן היה המפקד שלו גם כן. חששות תמיד היו. תיקתק הוא נכנס לתפקיד והחל ברשע שלו גם.

בהתחלה לא הסתדרנו בעליל. יום לפני היומולדת שלי, ביום חמישי שבו הייתי אמורה לצאת הביתה, הוא הוציא אותי לפעילות שנמשכה עד הערב. בדרך גילינו שלשנינו יש יום הולדת באותו היום!

עם הזמן הוא לא ממש הוכיח את עצמו [מי ישמע כמה זמן עבר...אבל עדין]. ב8/11/06 היתה לי הפניה. זה יצא ביום רביעי וכן, חשקתי ברבעוש אחרי שבת. יצאתי להפניה ושכחתי ליצור איתו קשר אז הוא התעצבן והחזיר אותי ב9 בלילה לבסיס כדי שלמחרת אצא בזמן. בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם. אף פעם! כל הדרך לבסיס התקשרתי לכל העולם והתחלתי לבכות לו על כמה רע לי ואני לא רוצה להיות בבסיס הזה. לא יכולתי להפסיק לבכות והרגשתי הבנאדם הכי אומלל ביקום. הגעתי לתחנה המרכזית וכולם הסתכלו עליי אבל לא היה לי איכפת. המשכתי לבכות. אותו הדבר גם באוטובוס. כמה דקות לפני שירדתי ממנו החלטתי שאני חייבת לא להראות לו שאני ממשיכה לבכות [בכיתי לו גם בטלפון] והעפתי כל סימן בכי שיש. לאחר מכן נכנסתי לבסיס והוא ישר העיף אותי לחמ"ל לעבוד.

לא עברו הרבה שבועות עד שהעניינים התחילו להסתדר ופתאום הוא בא לי ביום שלישי שעבר ואומר לי שאני חיילת טובה והוא מרוצה ממני מאוד והביא לי רבעוש צ'ופר. אף אחד לא קיבל כזה דבר. אלוהים כמה התרגשתי.

מדיבורים הוא תופס ממני חיילת טובה וכבר שומר לי תפקידים שונים. מדובר בתפקיד הכי גדול שאפשר לקבל וגם את אופציית ההדרכה. נעשה לי שם טוב. אני מקבלת פידבקים מטורפים על המקצועיות שבי. אני מפציצה [שונאת את המילה הזו, אבל נו] בידע שאנשים לא מבינים מאיפה יש לי. אני יכולה ללמד אותם.

אני מקווה שיהיה בסדר.

אז את מי פגשתי?

ביום רביעי ישבתי לתומי במשרד שלנו מדברת עם חברתי. היא עם הגב לדלת אני עם הפנים לדלת. שתינו עומדות. פתאום מגיח משום מקום הבחור. אחלה, הסיפור ביננו היה עוד בחטיבה וכמה ילדותי שזה- לא איכפת לי. אצלי בלב זה נמשך עד כיתה י"ב. תמיד ארגיש אליו משהו ולא איכפת לי שאנשים אומרים שזה חייב לעבור כבר. נכון, אני לא רוצה אותו יותר, אבל עדין יש ניצוץ. משהו! לא יודעת!

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי כשפתאום הוא הגיע. הוא בא לטפל במשהו שלא אני עוסקת בו. בהתחלה הוא בא לדלת ופתאום קלטנו אחד את השני, עמדנו פנים אל פנים ושנינו בהלם, שתקנו. ואז הוא אמר בחיוך 'אהלן'.

-כן, במה אפשר לעזור?'

כן, הייתי קרה ואמשיך להיות כזו. עכשיו אני יודעת שאני הולכת לראות אותו עוד הרבה פעמים עד שהם יעזבו את הגזרה שלי. היה לי טוב לראות אותו. ואפילו אם זה לכמה דקות. אני בטוחה שהוא היה בשוק לראות אותי באמצע המקום הזה...אחרי שנים שלא נפגשנו. הניסיון נחמדות שלו לא הלך לו אבל אולי הייתי צריכה לנהוג אחרת.

ראיתי אותו מהצד מסתכל עליי. ממש כמו בימים ההם.

אני רוצה לראות אותו בכל יום. עוד חודש הם עוזבים.

אני כבר רב"ט.

מי היה מאמין.