הימים אמנם התקצרו, אבל הם נראים ארוכים מאז ששעון החורף הוסיף שעת שינה. המוזיקה באוזניים השתנתה, הימים שהיו כבר לא יחזרו אבל אתה, אתה תמיד נשאר, מן הרגל מגונה שאני חייבת ללמוד להסתדר איתו, למרות שקשה לי בלעדייך, ואתה יודע את זה.
צריך לנשום, למצוא רגע קל של זמן של זיכרון ושל הנאה, אבל לפעמים אין את זה, במיוחד ששותים שלוש כוסות קפה עם החבר אקמול וארוחת עשר רד בול.
אני מתדרדרת חזרה אל המצב ההוא ואין לי אף אחד שיעצור אותי, מנסה שלא לדבר על זה עם הסובבים, כי יש דברים שעדיף להם לא לדעת, במיוחד שאת הופעת היום לאחר כחודשיים ובמשקל של 33 ק"ג, זה שבר, אין מה לעשות.
ואם אתם צריכים מתכון פשוט וקצר של הרס עצמי, אנא פנו אלי, יש לי את כל השיטות, מסתבר. והכי חשוב זה להעביר רשמים בין החברים.
הימים האלו מדהימים ומתישים באותה מידה.