Dirty Trip.

אני חושבת שחלק נכבד מהאישיות שלי היא תכונת החרטה.

אני מתחרטת על דברים שאני עושה,

אני מתחרטת על דברים שאני לא עושה.

אני אפילו מתחרטת על דברים שאני אמורה לעשות אבל לא עושה.

נהנתי אתמול.

באתי עם שני חברים,נפגשתי שם עם שתי החברות הטובות שלי מהצבא,

ידעתי שהוא גם יהיה, דיברנו על המסיבה הזו לא מעט.

הוא הפתיע אותי בחיבוק עצוב-שמח, וכבר חשבתי שזהו,

אבל הוא לא עזב. הלך איתי לכל מקום, היינו דיי מפוכחים למען האמת,

אז אני יודעת שהכל היה אמיתי.

פגשתי כל כך הרבה אנשים שם, כולם שאלו מי הוא.

היינו על הרחבה, אנשים דוחפים, מוזיקת באסים שמעיפה אותנו לרקיע השמיני-

והחבר אומר "תעשי כבר משהו, את מכירה אותו כבר כל כך הרבה זמן, תנשקי"

"אני לא כזו", אמרתי, "אני מהמתחרטים".

לצערי, התגובה הראשונה שלי כשאני נמצאת עם המין השני, היא תמיד לזוז כשרוכנים לפני.

הפעם לא זזתי.

"אתה רואה? זו הסיבה שקשה לי איתך"

"למה קשה? עכשיו זה הופך להוית יותר קל"

אני שומעת AFX ויושבת בגינה, מסתכלת על חומת השיחים שמגדרת את החצר שעדיין לא עברה את הקרה. העץ מצד שמאל מזכיר לי ימים טובים יותר, ימים שבהם ידעתי שיש על מי לסמוך, על ימים שכששותלים עץ בגינה, עוד לא מהרהרים על צבא וכל מה שכלול באותו מושג גדול, שלפעמים מפחיד אותי עדיין.

בכל יום שעובר אני חושבת על איך אנשים משתנים, איך אנשים מוכנים לעשות הכל כדי שהם עצמם יהנו מהתוצאות, לא משנה על מי הם דרכו וכמה חזק הם הפילו אותו חזרה לקרשים.

אני חונכת את המחשב החדש של אבא, כי שלי נהרס והוא נתן לי את שלו לשעות הצהריים של יום שישי, אחרי שבוע שבו ישנתי, מרצוני החופשי (כמה אבסורד) לישון בבסיס במשך שלושה ימים רק בכדי שתהיה לזכותי שעה וחצי נוספת של שינה. מי היה מאמין שלשם אגיע עם עצמי.

השמיים נעימים למראה, וכך גם המזג אוויר. אם הייתם אומרים לי שבשלהי ינואר אזכה לשבת בשמיים בהירים, הייתי צוחקת עליכם. מי היה מאמין, מי היה מאמין..