אני חושבת שחלק נכבד מהאישיות שלי היא תכונת החרטה.
אני מתחרטת על דברים שאני עושה,
אני מתחרטת על דברים שאני לא עושה.
אני אפילו מתחרטת על דברים שאני אמורה לעשות אבל לא עושה.
נהנתי אתמול.
באתי עם שני חברים,נפגשתי שם עם שתי החברות הטובות שלי מהצבא,
ידעתי שהוא גם יהיה, דיברנו על המסיבה הזו לא מעט.
הוא הפתיע אותי בחיבוק עצוב-שמח, וכבר חשבתי שזהו,
אבל הוא לא עזב. הלך איתי לכל מקום, היינו דיי מפוכחים למען האמת,
אז אני יודעת שהכל היה אמיתי.
פגשתי כל כך הרבה אנשים שם, כולם שאלו מי הוא.
היינו על הרחבה, אנשים דוחפים, מוזיקת באסים שמעיפה אותנו לרקיע השמיני-
והחבר אומר "תעשי כבר משהו, את מכירה אותו כבר כל כך הרבה זמן, תנשקי"
"אני לא כזו", אמרתי, "אני מהמתחרטים".
לצערי, התגובה הראשונה שלי כשאני נמצאת עם המין השני, היא תמיד לזוז כשרוכנים לפני.
הפעם לא זזתי.
"אתה רואה? זו הסיבה שקשה לי איתך"
"למה קשה? עכשיו זה הופך להוית יותר קל"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
