מה שיותר נורא מלעשות שטויות, זה לעשות שטויות ולהיות מודעת אליהם.
אני מדברת איתו יותר ממה שצריך, מנסה לגרום לו לבוא לכאן, להיפגש, למרות ששנינו יודעים שהמצב הזה הוא חסר סיכוי וחסר עתיד. למה אני ממשיכה להכאיב לעצמי? לגרום לעצמי רע עם זה? סגרתי אותנו לפני המון שנים, אבל תמיד הוא חוזר אלי בהבזק מחשבה אחרי שאני שותה טיפה.
ולא רק זה, פיתחתי שיגרת סוף שבוע לא בריאה. הבירות והצ'ייסרים שמגיעים אלי בפאבים המעטרים את רחובות תל אביב ממשיכים לזרום, ואני ממשיכה לשתות אותם.מה אני מנסה לעשות פה, אין לי מושג. אבל תמיד אני מנסה להישאר בגבול השפיות, כדי שלא אעשה את השטויות. תמיד שאני חוזרת מאותם לילות אני מסתכלת את השמיים ומייחלת לחיים שאני תמיד רציתי, לתקופות שהייתי רוצות שימחקו מהזיכרון שלי, מהזיכרון הקולקטיבי ומכל זיכרון אפשרי. אני לא אוהבת לזכור, לא אוהבת לשכוח, אבל אוהבת את אותה חתולת פאבים שמצאתי בתוכי, שישבה שם הרבה זמן, סבלנות יש לציין, וחיכתה רק להנות ממוזיקה טובה ושתייה.
לעולם, אבל לעולם, אני לא אתחרט על המעבר שלי לכאן לפני שנה וקצת. זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי עד עכשיו בחיי הקצרים. אני יודעת שאם הייתי נשארת שם לא הייתי מצליחה להגיע להיות מי שאני היום, בכל מובן. לא הייתי יכולה לפתח את עצמי להיות האדם שאני היום, עם החסרונות ועם היתרונות שבכך. אבל דבר אחד נשאר- אני לא מסוגלת לשמור טינה לאנשים. חוסר היכולת הזו שם אותי במצב פגיע, שזה דיי אירוני שהטינה נעלמה אחרי כל מה שעברתי.
האישיות שלי אמביוולנטית ולא מובנת, אפילו לא לעצמי.
אבל לפחות אני מודעת לזה, לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
