מנסה כבר המון זמן לנסח את החזון שלי, ולא ממש הולך לי. למען האמת, לא נעים לומר, אך עלו אצלי לאחרונה גם כמה מחשבות כפירה לגבי כל רעיון הפרויקט הזה.

כאילו, הלו? מישהו עוד מאמין בדברים האלה בכלל?

קשה לי היום לתפוס איך הגיגים של איש אחד יכולים לשנות משהו למישהו. זה אומנם קרה בעבר, הנה איש אחד – זה, נו, שהאמין כל כך במה שהאמין, שטרח וכתב על זה ספר. אפילו שניים. והחזון שלו (חזון, אפילו המילה הזאת נשמעת כל כך פלצנית ויומרנית) הצליח להצית את דמיונם של אנשים אחרים. מספיק אנשים, כנראה. כי עובדה, היום אנחנו כאן, לא?

אתם יכולים לדמיין לעצמכם היום אלפי אנשים שקמים ועוזבים את ביתם ויוצאים להתיישב במקום אחר כדי להקים בו מדינה?

אותם אנשים שעזבו את הבית והמשפחה והגיעו לארץ ישראל לפני יותר ממאה שנה תפשו אותה כמדבר שומם. כל הנרטיב הציוני בנוי על זה הרי, "הפרחת השממה". יש כאלה שמכלים את זמנם היום בלהתווכח עד כמה היתה השממה הזו שוממה. ואני אומרת – מה שבטוח הוא שאלה שבאו האמינו שלא מצפה להם כאן כלום, כלומר - היה ברור להם שנדרש מהם להקריב משהו, לעבוד קשה, להזיע, כדי ליצור, כדי להגשים את החלום. והיה ברור להם שבפעולה שלהם הם לוקחים סיכון, סיכון גדול להיכשל.

ובכל זאת הם באו.

 - וכל זה בעקבות מה? בעקבות הזיות בהקיץ של איש אחד (או כמה אנשים, מה זה משנה)?  

אין מצב שהיום זה קורה שוב.

אין מצב שהיום שיגיונות של מישהו – לא חשוב עד כמה הוא מנסח אותן ברהיטות – מצליחות להזיז מסה של אנשים לעשות משהו. אנחנו חיים היום בתקופה צינית ומפוכחת. פוסט מודרנית, שאין בה אמיתות מוחלטות. ובצדק. הרי ראינו מה כוחן של אמיתות מוחלטות, ואנו יודעים את השלכותיהן של גחמות של יחידים. כל כך הרבה אידיאולוגיות אוטופיות – שסחפו המוני מאמינים בעבר - עוותו בדרך זו או אחרת והמיטו הרס וחורבן על אוכלוסיות שלמות, על מיליוני אנשים, ומי כמונו יודעים זאת.

אז פתאום – חזון?

בשביל מה זה טוב? מי יודע מה יהיו ההשלכות, עם כל הרצון הטוב?

לא.

עדיף לי לחשוב על עצמי, על משפחתי, ועל דור ההמשך שלי.

עדיף להסתפק בקטן, בעולם הקטן שלי. גדול עליי כל ההמונים האלה, ההמונים ההמוניים האלה.

יש עוני בעולם הזה. ויש אפלייה. ויש שחיתות ויש רוע לב. ויש עינויים, ויש התנכלות. ויש שנאה, המון שנאה.

ויש אותי, ואני רק רוצה לחיות. כלומר, אני כבר חיה, ואני רוצה להמשיך. בלי לעשות רע לאף אחד, בלי לחיות על חשבון מישהו. לא רוצה להיות חלק ממערכת שעושה רע לאחרים. (טמבלית שכמותי, יש דבר כזה?)

רעידת האדמה הפרטית שלי התחוללה אי שם, במהלך השנה השלישית ללימודיי התואר הראשון.

פתאום זה נקלט, לא יודעת איך זה קרה, אבל פתאום נפל האסימון:

כל הזמן הזה, מאז שנולדתי בשנת 76, הייתי חופשייה וברת מזל. היו לי חיים מאושרים בסך הכל. פדיחה קטנה פה, אהבה נכזבת שם, כל המשברים הקטנים שכשאתה בתוכם נראים לך כל כך מערערים. איזה חוסר פרופורציה. איזה מפונקת שהייתי, בחיי. בסה"כ כמה עשרות קילומטרים מהבית שלי חיים עוד אנשים במחנות פליטים. האסון שלהם, שהפך אותם לפליטים, קרה עוד לפני שנולדתי. 9 שנים לפני שנולדתי, ליתר דיוק. תראו איזה מזל! אם הייתי נולדת רק עוד כמה קילומטרים מזרחה החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי! כל הזמן הזה שעבר... אלוהים אדירים! כל הזמן הזה איך חיו האנשים האלה? בלי מעמד חוקי, בלי אזרחות – שאני לוקחת כמובנת מאליה. ולמדינה לא היה מספיק זמן להתייחס לזה? לפתור את זה? שיואו, איזה מזל שיש לי באמת.

תבינו, רק כמה שנים קודם לכן חשבתי שיש לירות מייד במחבל שרצח ישראלים, גם אם הוא זורק את כלי הנשק שלו (זה היה בשנים של פיגועי הסכינאות), כדי לנקום. ושזה יכול להיות רעיון טוב להוריד פצצה על התקהלות של חברי חמאס (היתה איזו הפגנה כזו, ראיתי בטלוויזיה), פשוט כי הם מרוכזים יחד וזו הזדמנות. הומניסטית גדולה לא הייתי. אבל ציונית כן. והאמנתי במדינה שלי, והיום אני לא. נעשים פה דברים שאני לא רוצה עוד חלק בהם. הם מביישים אותי, הם מעליבים אותי, דווקא משום שתמיד הזדהיתי איתה.

אז חזון?

בשביל מה?

גם ככה אני עם רגל אחת בחוץ. אם לא נצליח להגר לקנדה, לאנגליה או במקרה הכי גרוע לארה"ב, הרי שעוד מעט אהיה התימניה הפולניה הראשונה ביקום. ואז נישאר באירופה. תמיד היתה לי חיבה לשפות לטיניות. אין לי שום בעיה לגדל איזה פבריציו קטן. ספרד, צרפת, איטליה – ארצות יפהפיות, עם אקלים ים-תיכוני, יהיה בסדר.

גם אם הייתי רוצה לנסח חזון עבור המדינה שהיא עדיין שלי, לא הייתי יודעת ממה להתחיל. ואיך להמשיך. ועם מה לסיים.

כל כך הרבה מילים נכתבו, כל כך הרבה מים מזוהמים כבר עברו מתחת לגשר הירקון ומעליו, ומה כבר יש לי לחדש? אני די מרובעת, תמיד הייתי חנונה, ואף פעם לא הצטיינתי ביצירתיות. ולנסח חזון? אין לי מה להציע. אני רק רוצה לחיות. בכבוד.

במדינה שבה אנשים חופשיים.

במדינה שבה יש ערך לחייהם של אנשים.

במדינה שקיימת בשביל האנשים, ולא במדינה שהאנשים קיימים בשבילה.

רק קרעי רעיונות יש לי, ושום דבר לא מתחבר לי בראש לחזון קוהרנטי שלם.

אבל בינתיים, אולי עוד ניסיון אחד.