אוהבת אותך, אחי.

אני אוהבת אתכן, חברותיי.

כל אחת מכן מיוחדת ומופלאה ומדהימה עד כדי כך שמרגע שהופעתן בחיי לא יכולתי לוותר עליכן עוד. גם כשדרכינו נפרדו לפרקים חזרתי אליכן, מאוהבת נואשות. כי איך אפשר בלי החיוך השובב הנפלא שלך, אורית, או בלי האומץ המשוחרר מעורר ההערצה שלך, ענבל, ושמחת החיים המדבקת שלך, תמי, והנעימות המתוקה המרגיעה שלך, לימור. ואני לא מכירה הרבה אנשים שהם בו זמנית כל כך מבריקים ורגישים וחמודים כמוך, מאיה.

ואמא. ואבא.

וסבתא (תמיד החשש הזה מקנן, לא נעים להגיד, האם אזכה לראות אותה שוב?).

ו... גם המשפחה שלו, שהיא בעצם גם המשפחה שלי עכשיו. ואיתי ואופיר הקטנים האלה, לאכול אותם.

[וגם הדודים והדודות והבני דודים, והבני דודות, והמכרים והידידות שמדי פעם היה נחמד להיתקל בהן ככה פתאום ברחוב ולהתעדכן על רגל אחת מה נשמע? מה קורה? מה 'ניינים?]

המקום שלי בחייכם ילך ויקטן עם הזמן. זה טבעי, וזה כבר קורה. למרות המסנג'ר והטלפונים והאי-מיילים והביקורים (שתכיפותם תלך ותפחת) – לא ניתן להשוות אותם הרי לרגע אחד של חיבוק אמיץ וחם.

וגם חיי שלי ימשיכו ויתגלגלו להם מי יודע לאן.

יהיו רגעים עצובים ושמחים וגם כמה סתמיים, שעל חלקם אולי אספר לכם. ועם הזמן אפגוש אנשים חדשים שיהפכו משמעותיים בחיי. וגם אתם תמשיכו לגדול, להתפתח, להשתנות, תקימו משפחות משלכם כמוני, הרחק ממני. ועל אף שאני יודעת את זה כבר זמן-מה, מדי פעם זה חוזר ומכה בי בכל הכוח, מותיר אותי המומה ושותתת: לעולם לא יהיה לכם תחליף.

אוהבת אתכם, ומאוד מאוד מתגעגעת.

שירה.