היה אחד כזה מה קראו אותו הרצל.

אומרים היה עליו חזון.

פחחחחחחחחחחחזון?

"קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל (...), לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות, כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה אל כברת ארץ מובטחת כחוק, בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."

(תיאודור הרצל, בפני עם ועולם, כרך ב')

לרגל יום העצמאות, קטעים מספרו "מדינת היהודים":

הרעיון... בחיבור זה הוא עתיק ימים. הלא הוא תקומת מדינת היהודים. קול צעקה נגד היהודים הולך מסוף העולם ועד סופו, ולקול זה מקיץ הרעיון הנם. אין אני ממציא כל חדש, זאת יש לזכור תמיד ובכל פרט שבדברי. אין אני ממציא לא את תנאי חייהם של היהודים, אף לא את האמצעים לתקנם. חומרי הבניין שאני מתכן פה מתקיימים במציאות, אפשר למששם בידיים: כל הרוצה יבוא וייווכח. (...) ומה הוא הכוח המניע? מצוקת היהודים. מי יעז להכחיש שכוח זה אכן קיים? (…) הנה עתה אומר אני, כי כוח זה, בשימוש נכון, הוא כביר דיו כדי להניע (…) כדי להוביל אנשים (…) בעומק לבי אני משוכנע, כי הצדק אתי – אינני יודע אם בימי חיי ייצא לאור צדקי. האנשים הראשונים שיתחילו בתנועה זו, ספק אם יראו את אחריתה רבת ההוד. אך כבר בעצם ההתחלה תמלא הווייתם רגש גאווה מרומם ואושר החירות הפנימית. (...) על-כן אומר אני ברורות ותקיפות: אני מאמין באפשרות ההגשמה, אף-על-פי שאיני מתיימר לומר כי מצאתי את צורתו הסופית של הרעיון. מדינת היהודים היא צורך, ועל כן עתידה היא לקום. אם יבוא יחיד ויאמר לעשותה, יהא הוא לצחוק, אך אם רבים יתחילו בדבר בבת-אחת הרי זה דבר של טעם ואין כל קושי של ממש בדרך להגשמתו.

(...) שאלת היהודים היא לא סוציאלית ולא דתית (…) זו היא שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו לעשותה תחילה לבעיה פוליטית עולמית, הטעונה הסדר במועצת עמי התרבות. עם אנחנו, עם אחד. בתום ויושר ניסינו בכל מקום להיטמע בכלל העמים אשר סביבנו ולשמור רק את אמונת אבותינו. אך זאת אין מניחים לנו. לשווא אנו פטריוטים נאמנים.

(…) העם היהודי איננו יכול, איננו רוצה ואיננו מחוייב לכלות. איננו יכול – מפני שאויבים חיצוניים מלכדים אותו. איננו רוצה – כפי שהוכיח במשך אלפי שנים תחת ייסורים נוראים. איננו מחוייב – זאת אנסה, בעקבות יהודים רבים אחרים שלא איבדו את התקווה, לתאר בחיבור זה. ענפים שלמים של היהדות יכולים לכמוש ולנשור, אך האילן חי!  

(...) אין איש שהוא חזק או עשיר דיו להניע עם, רק בכוחו של רעיון לעשות זאת. רעיון מדינת היהודים הוא בעל עוצמה כזאת. במשך כל ההיסטוריה שלהם לא חדלו היהודים מלחלום חלום מלכות זה – "לשנה הבאה בירושלים!" הוא פתגמנו הישן. כעת חובה עלינו להראות, שמחלום יכול להתהוות רעיון בהיר כאור היום.

(...) אם נרצה ואם לא נרצה - הננו ציבור היסטורי בעל ייחוד מובהק. עם אנחנו - האויב, בלי רצוננו, עושה אותנו לכזה, כפי שתמיד הוא המקרה בהיסטוריה (...) אכן יש לנו הכוח לבנות מדינה, ומדינה למופת. יש לנו כל האמצעים האנושיים ואת הכלים הנחוצים לכך .

(..) התוכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה לאין שיעור, והיא צריכה להיות כך, כדי שתהיה מובנה לכל. תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ כלשהו על פני האדמה, אשר יספיק לצורכי עמנו המוצדקים, לכל השאר נדאג בעצמנו. (...) למשימה זו, הפשוטה ביסודה והמסובכת בביצועה, ייוסדו שני גופים גדולים: אגודת היהודים והחברה היהודית.

(...) החברה היהודית דואגת לחיסול כל ענייני הרכוש של היהודים העוזבים ומארגנת במדינה החדשה את הפעילות הכלכלית. את יציאת היהודים אין, כאמור, לראות כיציאה חפוזה. היא תהיה הדרגתית ותימשך עשרות בשנים. ראשית ילכו העניים ביותר ויכשירו את הקרקע. על-פי תוכנית קבועה מראש הם יסללו דרכים ומסילות, יבנו גשרים, יקימו קווי טלגרף, יווסתו נהרות ויבנו לעצמם במו ידיהם את בתיהם. עבודתם מעוררת פעילות כלכלית, הפעילות הכלכלית את השווקים, השווקים מושכים מתיישבים חדשים. שכן כל איש בא מרצונו הטוב, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה, שאנו משקיעים בקרקע, מעלה את ערך האדמה.

(...) יהודים המכירים ברעיון המדינה שלנו מתלכדים סביב אגודת היהודים. זו מקבלת על ידי כך בעיני הממשלות את הסמכות לדבר ולשאת ולתת בשם היהודים. האגודה מוכרת, אם לומר זאת בלשון המשפט הבינלאומי, כרשות מכוננת מדינה.

(...) יום העבודה הרגיל הוא יום של שבע שעות! אין זה אומר, כי רק שבע שעות ביום ייגדעו עצים, תיחפר אדמה, תוסענה אבנים (...) לא, יעבדו ארבע עשרה שעות. אבל גדודי העבודה יחליפו אלה את אלה מדי שלוש שעות וחצי (…) כשלוש וחצי שעות רצופות יכול אדם בריא לבצע עבודה מרוכזת מרובה. לאחר הפסקה של שלוש וחצי שעות - אותן הוא מקדיש למרגוע, למשפחתו, להשתלמותו המודרכת - הריהו שוב רענן לחלוטין. כוחות עבודה כאלה יכולים לחולל פלאות (...) מי שעובד יותר משבע שעות, מקבל בעד עודף הזמן עודף שכר בכסף מזומן (...) אנו רוצים לעודד את השאיפה לחיסכון (...) עודף הזמן שמעל ליום שבע השעות אסור שיארך יותר משלוש שעות. (...) והעולם אך אז יראה, עד כמה עם חרוץ אנחנו. (...) הנשים לא תורשינה בשום פנים לעבוד עבודה קשה, וייאסר עליהן לעבוד שעות נוספות. נשים הרות פטורות מכל עבודה (...) את הילדים אנו מחנכים כבר מלכתחילה, כפי שאנו מבקשים שיהיו.

(...) לכל נצרך נותנים (...) עבודה קלה ללא צורך הכשרה (...) אף אחד לא יצטרך להושיט ידו (...) מתוך הדחק, אם הוא רק ירצה לעבוד. מחמת רעב לא צריכים כבר להתאבד. (...) כל זה יבוצע על פי תכנית גדולה אשר תיקבע מראש.

(...) עד כאן הראינו, כיצד ניתן לבצע את תהליך ההגירה בלי לחולל זעזוע כלכלי. אבל הגירה מעין זו כרוכה גם בהרבה זעזועים נפשיים עזים ועמוקים. קיימים הרגלים ישנים, זיכרונות, הקושרים אותנו בני האדם אל מקומות  מושבינו. יש לנו עריסות, יש לנו קברים, והכל יודעים מה משמעותם של הקברים ללב היהודי. את העריסות ניקח עמנו - בהן נם עתידנו ורוד ומחייך. את קברינו היקרים מוכרחים אנו להשאיר מאחורינו - סבורני, שהפרידה מהם תהיה לנו, עם רכושני כמונו, הקשה ביותר. אולם הכרח הוא. הנה כבר עתה מרחיקים אותנו המצוקה הכלכלית, הלחץ הפוליטי והעוינות החברתית ממקומות מגורינו ומעל קברינו. כבר עתה מהגרים היהודים ללא-הרף מארץ לארץ. תנועת הגירה חזקה פונה אפילו אל מעבר לים, לארצות הברית - אלא שגם שם אין רוצים בנו. אך היכן נהיה רצויים, כל עוד אין לנו מולדת משלנו?

אנו רוצים להעניק ליהודים מולדת, אך לא בכך שנתלוש אותם בכוח מאדמתם. לא, אלא בכך שנעקור אותם בזהירות, עם כל רקמת-שורשיהם, ונשתול אותם מחדש באדמה טובה יותר. כשם שאנו רוצים ליצור תנאים חדשים בתחום הכלכלי והמדיני, כך בדעתנו לשמר בחרדת קודש את הישן, בתחום הרגשי-נפשי

(...) אחת הוועדות הגדולות שתכונן האגודה תהיה וועדת המשפטנים המדיניים. מחובתם יהיה להתקין חוקה מודרנית טובה ככל האפשר. סבורני, כי חוקה טובה צריך שתהיה בעלת גמישות מתונה (...) אנו נלמד משגיאותיהם ההיסטוריות של אחרים, כמו משלנו. שהרי עם מודרני אנו, ורוצים אנו להיות המודרני שבעמים.

(...) ובכן, האם תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! האמונה מלכדת אותנו, ואילו המדע עושה אותנו חופשיים. על-כן לא ניתן כלל לדחפים התיאוקרטיים של אנשי-הדת שלנו להתעורר. אנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא-הקבע שלנו במחנות הצבאיים. הצבא והכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם הנכבדים. אבל לא בענייני המדינה - עם כל הערכתה כלפיהם - פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ. כל אדם הוא חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה, שיישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי. 

הצבא: מדינת היהודים אמורה להיות מדינה ניטרלית. היא זקוקה רק לצבא מקצועי - שאמנם יהיה מצויד בכל אמצעי הלחימה המודרניים - לשמירת הסדר כלפי חוץ וכלפי פנים.

הדגל: אנו זקוקים לדגל. כדי להנהיג בני אדם, יש צורך להרים סמל מעל ראשם. אני מתאר לעצמי דגל לבן, ועליו - שבעה כוכבי זהב. הצבע הלבן מבטא את חיינו החדשים והנקיים, שבעת כוכבי הזהב הם שבע שעות העבודה.

(...) אני מאמין, כי דור נפלא של יהודים יצמח מן האדמה. המכבים יקומו שוב לתחייה (...) היהודים שירצו - תהיה להם מדינתם. עלינו לחיות סוף-סוף כבני חורין על אדמתנו ולמות במנוחה במולדתנו. (...) ומה שאנו ננסה שם רק למען שגשוגנו, יפעל בעוז לאושרם של כל בני האדם.