פלאשבק לגיל ההתבגרות:

אני בת עשרה דעתנית ונחרצת, יושבת בסלון עם אבי באחד מערבי השבוע.

צופים בחדשות.

על המרקע – סיפור נוגה נוסף העוסק בעוול חברתי כזה או אחר, מבית היוצר של החברה הישראלית.

אני לוקחת את זה קשה, ומתרעמת על אי-הצדק.

אבי מגחך, מפטיר בנינוחות - 

"מה את רוצה? ככה זה, החיים בעולם האמיתי".

"מה זאת אומרת ככה זה?" אני שוצפת, "עם גישה כזו בטח שככה זה. אם כל אחד לא יאמין שיש בכוחו להביא לשינוי, אם כל אחד ירים ידיים כך, אזי העוולות הללו ימשיכו להיות וזה באמת לעולם לא ישתנה".

אבי מחייך, מביט בי בסלחנות –

"כשתגדלי תביני."

לפני כשנה נהרגה/נרצחה בחורה צעירה.

באותה עת כבר לא הייתי בארץ. את שמה למדתי לראשונה מתוך הידיעה על מותה, ועקבתי בזעזוע אחרי הנושא, עד שירד מסדר היום. גם כעבור שנה, הוריה לא זכו עדיין בתשובה ברורה לשאלה איך מתה בתם.  

משום היותה אזרחית אמריקאית, בלטה מייד הידיעה על רקע הדיווחים הרגילים מארץ הקודש המדממת.

אמריקאית?

איך הגיעה לשם פתאום אמריקאית?

מה היה לה לחפש ברפיח?

מה היא, מופרעת?

ביום א', 16.3.2003, נדרסה פעילת השלום האמריקאית רייצ'ל קורי על ידי בולדוזר משוריין ברפיח, כאשר ניסתה למנוע הריסת בתי פלשתינאים בידי הצבא. קורי, בת 23, ילידת מדינת וושינגטון בחוף המערבי של ארה"ב, הגיעה לרצועת עזה במסגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISN), שאנשיה ממדינות שונות בעולם מתפרסים ברחבי הגדה והרצועה ומגישים סיוע לאוכלוסייה הפלסטינית. רייצ'ל קורי שהתה בביתו של ד"ר סמיר מסרי במחנה הפליטים רפיח כאשר הגיעו למקום כוחות גדולים של צה"ל והחלו בהריסת בית שכניו של ד"ר מסרי. קורי ניצבה בדרכו של הבולדוזר, לבושה מעיל כתום זוהר, המזהה אותה כחברת תנועת הסולידריות הבינלאומית, וצעקה דרך המגפון "הפסיקו, זהו בית של משפחה עם ילדים!". כשסירב נהג הבולדוזר לסגת או לפנות לכיוון אחר, היא טיפסה על ערמה של עפר וחורבות, באופן שבו הוא יכול היה לראות אותה. אבל הנהג המשיך להתקדם לעברה ודחף אותה אל מתחת לערמת העפר. היא נעלמה מן העין מתחת לעפר, והוא המשיך לנסוע עד שניצב על הערמה שמתחתיה היתה קבורה. ואז חזר הנהג ברוורס ומחץ את ערמת העפר. שבעה מתנדבים שהיו עמה מיהרו לחפור ולהוציא אותה מתוך העפר. היא הובהלה לבית החולים אל-נאזר, שם מתה מפצעיה האנושים. נציג צה"ל הביע צער על "התאונה" וטען שזו התרחשה בגלל "התנהגותה של האישה".

(התיאור מתוך אתר לזכרה).

רייצ'ל קורי ואני פנינו לכיוונים שונים.

בעוד שאני עשיתי את דרכי עם איש-חיקי אל מחוץ למרחץ הדמים הישראלי-פלשתינאי, הרחק אל השלווה האירופית הקרירה, רייצ'ל, סטודנטית בת 23, צעירה ואמיצה ממני, עזבה את חייי הנוחות האמריקאים ובאה ארצה למחות ולהימחות.  

רייצ'ל קורי היתה אדם טוב ואכפתי. היתה בה עדינות ודאגה לזולת, והיא זועזעה על-ידי כל צורת דיכוי. רגשות עמוקים של חמלה היתרגמו אצלה למעשים, והיא הפכה לפעילה מסורה בתנועת אולימפיה לצדק ושלום. בסביבות ה- 20 בינואר 2003, רייצ'ל עזבה את אולימפיה, עירה, נסעה לגדה המערבית ולעזה, והקדישה מזמנה לפעילות למען זכויות אדם ולסולידריות עם העם הפלשתינאי. הקדישה מזמנה, אני אומרת, היא לא רצתה להקדיש גם את חייה. היא תכננה לשוב לסמסטר אביב בקולג' בו למדה.