קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

המשפט הזה ממשיך בערך באותה רוח במשך כמה דקות טובות, ואת כל הדקות האלה ציטטתי מהזיכרון בסיטואציה מאוד מאוד לא מתאימה שכללה בחורה חביבה ובעלת רצון טוב, ולא כללה חולצות ו/או חזיות. זה היה סופר-מביך, אבל לא מביך כמו שזה היה אם לא הייתי אומרת שום דבר. אני לא יכולה לסבול שקט, אפילו לא איפה שאני יודעת שממש צריך אותו. גם כשצריך לחבק מישהו שבוכה, או כשצריך לשדל אותו לצאת מתא השירותים שבו הוא הסתגר ואז לחבק אותו, אני לא מסוגלת לשתוק. וגם כשאני מכריחה את עצמי, המילים עדיין רצות בראש שלי בטירוף מפה לשם ומשם לפה, ובלי לשים לב אני מגלה שבמשך חמש הדקות האחרונות הרהרתי למעשה בכיוון שבו צריך לתקוע את התקע של החשמל בכבל המאריך.

אני באמת מאחלת לאף אחד לא להגיע למצב אינטימי איתי לעולם. זה יהיה בזבוז של זמן ורגש, וסביר מאוד שאני אהיה שקועה לגמרי בדבר שולי כלשהו, כמו כתם קטן על הקיר, ולא באדם.

גרביים, נעליים, שתי שכבות של מכנסיים, חולצה, סוודר, מעיל, צעיף, כובע וכפפות.

יש חלקים בגוף שלי שלא ראו שמש כבר שבע שנים. אם לא היה קיץ, הייתי בונה לי קיר של צמר ביני לבין העולם, ולא נוגעת יותר בשום דבר. לא מתוך האוורד-היוזיות, אלא פשוט כדי שתהיה לי האופציה להשאר תמיד בפנים.

אני חושבת על כל האנשים שרציתי להיות, ונדמה לי שאולי באמת הצלחתי להיות הם, אפילו לרגע אחד, או אפילו בלי שבכלל ידעתי. ועכשיו קצת מפחיד אותי שאני באמת עלולה להיות מי שאני רוצה להיות. לא כי יש לי בעיה עם דחיקת האישיות שלי ועם התנהלות פוסטמיסטית של ילדות בכיתה ח', אלא כי נורא להיות מי שאני רוצה להיות.

ביום שבו חשבתי על כמה נחמד יהיה לחיות בבועה מברזל, הבנתי שלהיות היא זה לא כל כך רחוק, אבל מאוד מפחיד.