קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

בלילה, נדמה לנו שהחלומות שלנו הם יפים וצבעוניים. יש בהם חיים וקסם. יש בהם עולמות אחרים, סיפורים אחרים, פלאי פלאים.

אבל בבוקר נשארים מהם רק כתמים צהובים מגעילים שנדבקים לריסים.

זה נורא איך שאני יוצאת מסרט,

ובכל הגוף שלי יש תחושה משונה שכאילו ממש יצאתי מתוך הסרט עצמו, ואני שומעת דברים כמו חפצים זזים ולעיסות.

או שאני מתחילה לדבר כאילו אני הקהל של עצמי. שזה בסדר כשאני לבד, אבל גאדאמט.

הייתי עכשיו כל כך הרבה אנשים שזה מפחיד.

(אני נשבעת לכם - כשאני אהיה גדולה אני אכתוב שירים, אני אלווה את עצמי בשלושה קולות, אני אצייר ואני אספר בדיחות. ואוי ואבוי לי אם לא. ברצינות. תלקו אותי בשוט שבעים פעמים אם אי פעם תמצאו אותי עושה דברים של אנשים רגילים במקום הדברים האלה.)

אני אשב בבית לבד,

עם תנור חצי-מקולקל,

מתכון שמצאתי בגוגל

והמון מצרכים מוזרים שהייתי צריכה ללכת עד ניות כדי לקנות,

ואכין לי ארון קבורה מעוגיות ג'ינג'ר.

בפנים

תהיה הבובה הכי יפה שאני יכולה לקנות בלי להרגיש טיפשה מדי.

אחר כך אני אשים הרבה רספוטינה במחשב

ואתקשר לצליל.

(אני יודעת שזה לא יקרה, מפני שא- התנור שלי הוא לא משהו, ב- כשזה קשור באפיה, גם אני לא משהו. אבל היי, ליומולדת אני יכולה לרצות דברים מאוד משונים.)

זה הMP שלהם.

שידע שזה סבבה לשים את leechwife שוב.

להתאהב בשירים זה מה זה לא בסדר.