קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

מכירים את זה שאתם חושבים על משהו לא קשור לכלום, כמו המוות או היקום או כל מיני דברים כאלה, ואז פתאום אתם נהיים ממש מבואסים ומפוחדים, ולמה בכלל צריך לחשוב על זה אם זה עושה מצב רוח רע?

תחושה דומה מאוד תקפה אותי ברגע זה ממש, כשחשבתי על זה שבעוד כמה חודשים יהיה קיץ.

אני כל כך מפוחדת עכשיו מהקיץ של השנה הזאת שאני אפילו לא מסוגלת לחשוב על כל אלה שיגיעו אחריו.

כל דבר שמפחיד אותי כאן הופך את אורות הצפון והקרבה לקוטב למאוד מושכים.

פתאום כולם עושים בגרויות, כולם מסיימים י"ב, כולם מקבלים צו ראשון. עוד מעט כולם יהיו חיילים. עכשיו הם מצאו עבודה, והם מרגישים חשובים. והם נורא מרוצים שהם מצליחים למכור דברים/לצרוב דברים/לסחוב דברים. והם רק בני 18. ואז הם יהיו חיילים, ואני לא אראה אותם כמעט. ואחר כך...

אני לא יודעת מה יקרה אחר כך. המדינה מתכננת לנו את החיים יפה מאוד עד גיל 20-21, אבל משם, כשהיא לא מחייבת אותנו ממש לעשות שום דבר (לשלם מיסים זה לא באמת תעסוקה לחיים שלמים) ואז אנחנו צריכים לנסות לשרוד.

זה ממש מפחיד.

אני יודעת שיש לי עוד שנה וחצי ללמוד, ואחר כך שנתיים של צבא/שירות לאומי/שום דבר (רוב הסיכויים שזה יהיה שום דבר) ואחר כך... מה אני אעשה? מי יסכים לשלם לי כדי שאני אפשל בכל דבר שאני אעשה? האם בכלל תהיה לי תעודת בגרות, ועד כמה היא נחוצה אם אני ארצה ללמוד משחק? איך לעזאזל אני אוכל לחיות בידיעה שבעוד כמה שנים הגוף שלי יתחיל להתפורר? (הגוף שלנו מתחיל להזדקן הרבה יותר מוקדם ממה שנדמה לכם) יהיה לי חלום? אני אמשיך לכתוב? אנשים משכירים מחסנים כאלה, שיש בקומת קרקע של בניינים?

אני בת 16 עכשיו, אבל הזמן עובר ממש מהר, והחיים מפחידים אותי.

כוסאמק.

אני באמת חייבת להפסיק לצאת מהבית עד שיגיע החורף.

ממש רע.

המון זמן לא הייתי במצב כל כך רע.

אולי מאז החופש הקודם, כשהתחלתי לישון על הספה בסלון.

בטח יש כדורים נגד זה. אוף.