המשפט הזה ממשיך בערך באותה רוח במשך כמה דקות טובות, ואת כל הדקות האלה ציטטתי מהזיכרון בסיטואציה מאוד מאוד לא מתאימה שכללה בחורה חביבה ובעלת רצון טוב, ולא כללה חולצות ו/או חזיות. זה היה סופר-מביך, אבל לא מביך כמו שזה היה אם לא הייתי אומרת שום דבר. אני לא יכולה לסבול שקט, אפילו לא איפה שאני יודעת שממש צריך אותו. גם כשצריך לחבק מישהו שבוכה, או כשצריך לשדל אותו לצאת מתא השירותים שבו הוא הסתגר ואז לחבק אותו, אני לא מסוגלת לשתוק. וגם כשאני מכריחה את עצמי, המילים עדיין רצות בראש שלי בטירוף מפה לשם ומשם לפה, ובלי לשים לב אני מגלה שבמשך חמש הדקות האחרונות הרהרתי למעשה בכיוון שבו צריך לתקוע את התקע של החשמל בכבל המאריך.
אני באמת מאחלת לאף אחד לא להגיע למצב אינטימי איתי לעולם. זה יהיה בזבוז של זמן ורגש, וסביר מאוד שאני אהיה שקועה לגמרי בדבר שולי כלשהו, כמו כתם קטן על הקיר, ולא באדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
