קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

לדעת מי אני. זה נהדר, כי אני כבר מזמן לא בתסביכי "כוסאמק נדמה לי שאני מטורפת", ואין לי סלט בראש.

התמר ההיא ממש צדקה בפעם ההיא, כשהיא אמרה שמגיל 13 לגיל 17 משתנים לגמרי.

כשהיא אמרה את זה אני כל כך כל כך קיוויתי שהיא צודקת. אני ממש מקווה שלכל ילד מסובך בכיתה ח' יש מי שיגיד לו את זה. לא שיגיד לו שעד גיל 30 הוא יהיה בסדר, ולא שיגיד לו שעד החתונה זה יעבור, מישהו שייתן לו טווח של שנתיים-שלוש להשתנות כמה שרק ירצה.

ובגיל 17 אני באמת לא אותו דבר. אני כבר לא מתנדנדת מעל איזו הגדרה ערפילית של "או שאני לסבית או שאני חולת נפש", אני יודעת שלא כל כך קשה להשיג את הרגעים שצריך לפעמים, יש לי שאיפות פחות או יותר מציאותיות בקשר לעתיד שלי.

אני יודעת שהדבר שאני הכי אוהבת בעולם הוא צחוק,

ושהסרט שהכי הייתי רוצה לחיות בו הוא אמלי,

ושלהתאהב בבנות זה לא משהו שנכנסים עליו לכלא,

ושמותר לא להיות בת-עשרה טיפוסית,

ושאם היה לי דמון הוא היה פרפר עצום ומפוספס בורוד וירוק,

ושיש לי חוש מסויים לאסתטיקה,

ומהי המשמעות שאני מייחסת לפקודות,

ושאני בעצם כן יפה,

ושמבטא בריטי זה הדבר שהכי עושה לי את זה בעולם,

ושפחד הוא בערך המהות שלי,

ואיך פועל המוח המעוות שלי.

צליל ואני עדיין מנתחות בלי הפסקה את עצמנו ואת כולם, אבל אני כבר לא פוחדת לחפור, כי אני יודעת מה יש שם.