קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

זה מפחיד כמה שאני שקועה עמוק בעולם המעוות שבראש שלי.

זה גם די מפחיד איך שכל כך נחמד לי שם,

ואיך שהייתי רוצה לא להצטרך לצאת ממנו לעולם.

אני רוצה לשבת ימים שלמים לבד בבית ולשיר. אני רוצה לכתוב שעות על גבי שעות ניתוחים ארוכים ומעיקים של בני אדם. אני רוצה לכתוב קומי. אני רוצה לכתוב גם רציני. אני רוצה ליצור דברים. עם נייר, או פימו, או וורד, או סתם כל דבר שיש במקרה בבית. אני רוצה לכתוב מנגינות. אני רוצה לשיר בשני קולות. אני רוצה פשוט לעשות בלי דדליינים ובלי התחייבות לשום דבר, ובלי בגרויות ובלי חשבונות ובלי עולם מסביב. עם כל רגע שעובר מתחזקת בראשי הפנטזיה של דירת מחסן אטומה לאוויר, שהרצפה שלה מלאה בשאריות של נייר צבעוני, שיש בה מיטה, מחשב ומקרר מיניאטורי שכל מה שיש בו זה גבינה לבנה וקולה. מקום קטן להתכרבל בו, לשיר, ולא לעשות שום דבר. אני אשלוף צרורות של בדיחות אל המחשב, שירדו אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. אני לא אחשוב שהן מצחיקות. זה המקסימום שאני רוצה לעשות. הלוואי שהייתי מהגאונים האלה, שכל מילה בת שתי הברות שהם מוציאים מהפה אוטומטית מוערכת יתר על המידה על ידי כולם. הלוואי שהייתי מהמטומטמים האלה, שכל מילה בת שתי הברות שהם מוציאים מהפה אוטומטית מוערכת יתר על המידה על ידי כולם. הלוואי שיכולתי להגשים את הציפיות של אנשים ממני. הלוואי שלא היו להם ציפיות. אני כותבת וכותבת וזה לא משנה לאף אחד. הלוואי שהייתה לי אהבה. הלוואי שהייתי טיפשה מספיק כדי להיות בטוחה בעצמי. הלוואי שהייתי נורמלית. הלוואי שהיו לי ציפיות נמוכות מעצמי. הלוואי שמישהו יקרא את זה וירגיש שזה מדבר ישר אל נקודה אחת בוערת במוח שלו. הלוואי שמישהו יגיד לי שגם הוא מרגיש ככה.