קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

אני לא יודעת אם אני מספיק חשובה בשביל לא להעיף אותי לעזאזל כשיתחיל להמאס לי.

אני מקווה שכן, כי אני אוהבת את האנשים האלה נורא. את חלקם, בכל אופן.

אבל אני פשוט שונאת סיפורי "כן חחח איך היינו שיכורים אתמול חחח איזה מגניבים אנחנו", ולא ממש משנה מאיפה הם באים. וכשמדובר בחבורה של ילדות שרמת ההתלהבות שלהן מהנושא היא כמו של בנות 12 זה אפילו יותר גרוע.

יהיה נורא אם הן יפסיקו לעניין אותי, כי זה אומר שמיציתי את הקבוצות שהייתי רוצה להשתייך אליהן.

ואני לא טיפוס אנטי חברתי שכזה, אני אוהבת בני אדם, פשוט השכבה שלי מוצפת באנשים סימפטיים להחריד ולא מעניינים בשיט, שעם חלקם אי אפשר לנהל שיחה נורמלית ולחלקם יש חוש הומור אומלל בצורה יוצאת דופן.

הייתי רוצה את היכולת הזאת לסנן, כדי שאני לא ארגיש לבד כשאין לי עם מי לדבר. כדי שאני לא אשב עם אוזניות ועם הידיעה שהאופציות שלי זה אנשים לא מעניינים כאלה, אנשים לא מעניינים אחרים ודוד (שהוא קטגוריה של תכונות שליליות בפני עצמו) ובכל זאת ארגיש שאני חייבת לדבר עם מישהו.

אם הייתה לי האופציה פשוט לשקוע לתוך בועה בלי שיהיה לי אכפת, זה היה ממש נחמד. ומועיל.

אם הייתה לי האופציה להיות סוציופתית שלא מדברת עם אף אחד, זה היה הכי טוב.