לא אדום ולא שורף בעיניים,
דווקא כן קטפנו פרחים, איש איש בדרכו לאהובו שלו.
ידעתי שאני אוכל לרוקן אותך מהלב שלי לגמרי רק כשאראה אותך שוב, באופן מתוכנן מראש, בידיעה שלשם כך התכנסנו.
וזה, באיחור של... שנה ו-11 חודשים, קרה.
התרוקנת.
הלב שלי התרוקן מהרעלים שהשארת בו.
זה לא שאתה כולך רעל, ההפך, אתה בחור טוב, אפילו טוב מאד, איכותי, לא מוצאים הרבה כמוך בימינו.
אבל לימודי הביולוגיה לימדו אותי שגם חומרים שטובים לגוף מתפרקים באיזשהו שלב לחומרים קטנטנים יותר, שבדרך-כלל כבר פחות טובים לגוף,
זאת אומרת, בכלל לא טובים לגוף, ואתה לגמרי כבר הפסקת להיות חיובי בשבילי...
אבל החלל שהשארת, לא נשאר חלל ולו לשנייה.
ההפך, היו חומרים אחרים שכבר רצו, ורציתי כל-כך שיוכלו, להכנס כבר אל ליבי.
אז בשנייה שהאסימון נפל לחלוטין... שהרגשתי שהכל נפתר סוף-סוף. כששמעתי ממך את מה שרציתי לשמוע כל כך הרבה פאקינג זמן
האהבה שרציתי כל-כך להעניק כבר למישהו אחר התמלאה כולה, נשפכה כאילו במיידי, עטפה את כל חללי חדרי ליבי...
יכולתי לישון סוף סוף בשקט באותו הלילה.
(בזרועות הגבר שאוהב אותי...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: