תורידו את זה ממני.

אני לא יכולה ככה יותר.

אני צריכה לחשוב.

אני צריכה להרגע.

אני צריכה לנשום.

המילים של גפן, (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=354174)

כ"כ נגעו בי, ותיארו הכל בצורה כ"כ מדוייקת.

שפשוט הייתי חייבת להעלות את זה לכאן. גפן את מדהימה.

ואני מבקשת מראש, אני לא רוצה לשמוע שום שאלות בנושא.

אני מחוקה מרוב דמעות, וצריכה קצת לבד.

נכנסת למקום גדול, ענקי, הכל היה צבוע בגווני אפור שחור.

לפנייך היה שביל ארוך ארוך... ובסופו עמד מבנה.

הוא היה גדול, עצום בגודלו ודיי נאה, אך חששת להכנס.

לא הייתה ברירה אחרת, כי כל מקום אחר

היה חסום בשערים גדולים,עם מנעולים גדולים שלא ניתנים לפריצה.

מאחורי שער אחד ראית מזווית העיין שמיים כחולים, ושמש.

וקצת היה מוזר לחשוב, שאת עומדת במקום ללא שמש, ללא ירח.

השמיים, אם היה דבר כזה במקום שבו היית היו אפורים וזה דיכא אותך מאוד.

בלית-ברירה צעדת לכיוון המבנה הגדול, וככל שהתקרבת ראית את המבנה משתנה.

החלונות מנופצים, הדלת שבורה, המדרגות חורקות, ומפנים נשמעו קולות מפחידים קצת.

פתחת את הדלת בעדינות.. והצצת פנימה- עינייך נפתחו, וקפצת החוצה.

בתוך המבנה השבור, עמדו אנשים ערומים, רזים, מפחידים, חלקם מתים, חלקם רקובים.

חלקם שבורים, ולא רק חיצונית.

ליבך דפק בעוצמה ענקית, ולא יכולת להסדיר את נשימתך.

התרחקת מהבניין, וראית איך הוא נעלם לאט לאט... התקדמת בשביל האפר השחור. וראית...

ראית מן אדם, אדם מוכר...את לא יודעת מהיכן.

הוא הבחין בך, והתקרב, הסתכל עלייך, וצחק.

הסתכלת כלא מבינה, והוא התחיל להסביר, לאחר שעה של דיבורים והסברים הבנת-

את בגיהינום.

שאלת מהו הבניין הזה שראית כשרק הגעת.

והוא ענה-' הבניין יחזור, כנשמתך תקרע, כשתשתגעי, כשתאבדי שליטה.'

צחקת עליו ואמרת- 'אני בחיים לא אגיע למצב הזה, בחיים לא אתן לעצמי להתדרדר ככה..'

האיש נעלם, ולפנייך היה רק שער גדול, מבין הסורגים ראית שוב את השמיים, את הדשא, את הציפורים.

ראית בריכת שחייה, ראית אנשים מחייכים, ראית פרחים, ראית תקווה.

ואז הבנת, את תקועה במקום הנוראי הזה, והדבר היחידי שנותר לך לעשות הוא לבהות בחיים של מישהו אחר.

בחיים המושלמים של בני גן-עדן.

ובשניה, נשמתך התנפצה, גרונך דימם, עייניך חשכו

והצטרפת למבנה הגדול.

עם נשמה מנופצת, ועיינים ריקות.

הייתי בים, הלכתי לנשום אוויר, להתנתק קצת..

הלכתי הרבה, הלכתי רחוק..

חיפשתי מקום שאני יכולה להרגיש, בלי שאפחד יראה.

הלכתי הרבה, ועדיין היו המון אנשים. החלטתי פשוט לשבת במקום רחוק מהם.

ישבתי, חיבקתי את הברכיים, הדלקתי סיגריה וחשבתי, ובכיתי, ודיברתי לעצמי..

פתאום יצאו מהמים ילדים קטנים, צוחקים וקופצים, וכשהם עברו ליידי הם שתקו.

הם הסתכלו עליי במבט תמים כזה, ושאלו אחד את השניה מה אני עושה שם על הסלע בפינה.

כמותם עשו גם שאר האנשים שחלפו ליידי..

פתאום הגיע בחור אחד, בערך בגיל 30.. התכופף אליי ושאל אותי אם הכל בסדר.

חייכתי מתוך מבוכה, ואמרתי לו שכן..

הוא שאל אם אני בטוחה. הנהנתי. והוא הלך. נחמד לדעת שאיש שלא מכיר אותך שואל לשלומך..

התכופפתי חזרה, חיבקתי את הברכיים והתחלתי לבכות.

לא רק אני בכיתי שם.

לא רק אני מתוסכלת.

מסתבר שהוא חושב שאני ילדה קטנה.

שלבקש שיראה לי אכפתיות פעם ב, ולא רק שאנחנו במצבים מסויימים

זאת דרישה מאד מאד ילדותית.

אמרתי שאני לא אבכה בגללו..אבל אני לא יכולה להפסיק.

אם ילדות קטנות לא מתאימות לו שיעזוב. שיפסיק להכאיב לי ככה.

אתה נהנה להכאיב לי עם המשפטים האלה כל פעם מחדש?