ההרגשה הזאת של החוסר אהבה מהצד שלך

מרגיש ממש כאילו אני אוהבת קיר, הוא לא יחזיר לי שומדבר שאני אתן לו.

למה שכשאתה מבואס, אני תוך שניות אצלך בבית

גורמת לך להנות, כמו שרק אני יודעת, איך אתה אוהב.

אחרי כל ביקור אתה יודע מאושר, עם חיוך.

ואני מסתכלת על הפנים הקורנות מאושר, שלך, ומחייכת חיוך של הקלה.

ואם לי רע, זה משהו אחר.

כי אתה עסוק עם החברים שלך.

ואין מצב בכלל שאתה מעיף אותם ונפגש איתי לשפר לי את המצברוח.

כי זה קשה לך, הם כבר באו, ולא יכולים ללכת.

אני בשבילך זורקת הכל לצד.

עוזבת הכל.

זאת מן הרגשה שמסתובבת סביבי, מן הרגשה שאתה לא מתייחס אליי מספיק

מן הרגשה שפשוט אם אני יעלם יכאב לך כ"כ הרבה פחות מאשר יכאב לי.

שאתה תהיה חסר מצברוח ליומיים וזהו, תעבור למישהי אחרת.

ואני יודעת שאני אהיה כ"כ שבורה. וכ"כ מרוסקת אם דבר כזה יקרה.

אנחנו גם לא נשמור על קשר אחרי שהל ייגמר.

כי הרי "לא היינו ידידים ולא נהיה אף פעם, כי הכרנו בתור קשר

ולהפוך לידידים זה בלתי אפשרי."

אז כשהכל ייגמר, אני לא אוכל לפנות אליך ולהתייעץ..

אני לא אוכל לנסות להחזיר אותך כי קרוב לוודאי שתסנן אותי כי מי אני בכלל..

עוד אקסית שלך.. אומנם אקסית שתזכור המון מהקשר שלך איתה, ת'אמת אין לי שום ספק.

אבל עדיין אקסית.

וברגע שיהיה לי רע אני תמיד אחשוב עליך.

וברגע שאני ארגיש שאני על סף התמוטטות אני אחשוב עליך.

וברגע שאני ארצה כלכך להתפרק מתחתיך, להרגיש נאהבת, כמו פעם, שעוד הראת לי שאכפת לך..

אני אחשוב עליך.

אז אני אלך לחברות, ואני אשב בבתי קפה ואספר על החיים הואמללים שלי בלעדיך..

וכל זה יהיה לשווא.

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא היינו מתחילים את זה..

אולי הייתי בוכה פחות..

[חשוב לציין שחלק קטן מהפוסט הזה מבוסס עליי. השאר, זה דברים שניפחתי והייתי חייבת להוציא החוצה.]