 כינוי:
בת: 42 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
Lucas
אתמול רציני, הבחור ואני, ללכת לאכול ניוקי. למה ניוקי? מסורת ארגנטינאית עתיקת ימים, שרוב הסיכויים הגיעה ממסורת איטלקית כזו או אחרת, אומרת שב-29 בכל חודש אוכלים ניוקי. בדקנו בפסטה מיה ולא היה להם שולחן לשעה שרצינו. נכנסנו ל-rest לראות לאן ללכת, ואז ראינו באנר: "400 גר' אנטריקוט ב-65 ש"ח". כמובן, מתפתים בקלות שכמותנו, נכנסנו לראות על מה המהומה. תוך שעה (כי לא מצאנו את המקום, ובסוף הסתבר שהסתובבנו ממש סביבו חצי שעה) מצאנו את עצמנו בלוקאס.
עיצוב: נחמד מאוד. תאורה רכה ונעימה. שולחנות עם כיסאות ועם ספות.
שירות: המלצרית שלנו הייתה מעצבנת. רק בזמן שהיא פותחת את היין, היא אומרת לנו שזה יין שכדאי להזהר ממנו כי "או שהוא טוב או שהוא יין בישול". מעבר לזה שמבשלים רק עם יין טוב ואין כזה דבר "יין בישול", היא הייתה יכולה לחסוך מאיתנו את הפרצופים על היין שבחרנו, ופשוט להודיע לנו קודם. אבל כשטיפל בנו בחור אחר (כנראה מנהל המסעדה או משהו כזה)- הוא היה ממש סבבה.
אוכל: אהבתי את השיטה: אתה לוקח מנת בשר ומשלם לפי משקל האנטריקוט שאתה רוצה (200, 400, 600) או כל מנת בשר אחרת, ולוקח לך תוספת בנפרד (כל התוספות עד 15 ש"ח), ויש שם המון תוספות- מביצת עין עד ירקות שורש אפויים.
המנות שלקחנו:
ראשונה: BOX קממבר. מיוחדת. ממליצה.
עיקריות: שני אנטריקוטים, אחד עם פירה, השני עם ירקות שורש. הסטייק שלו היה סבבה. שלי היה עשוי פחות מדי בהתחלה, והוא גם היה שומני מאוד מאוד. הסטייקים צרובים עם המון חמאה, אבל היא לא ניכרת ברכות של הבשר, לדעתי. סטייק בסדר, לא נפלתי מהכיסא.
קינוח: בבילון. לקחנו אותו בגלל השם, כמובן. נחמד מאוד, עם טוויסט מלוח. אבל שוב- לא איזה משהו יוצא דופן.
יין: החצי בקבוק היחיד שהיה להם שם. נורא.
קחו בחשבון:
1. לא כשר (במפתיע)
2. לא יקר במיוחד
ציון: 
שווה ללכת: כשלא בא לכם ארוחה של שלוש מנות. זה גם נראה לי מקום טוב ללכת עם כמה חברים- בגלל המחירים, וכמובן: לעסקית של צהריים.
Lucas
מאז"ה 5, ת"א.
| |
מבירא עמיקתא
מה שקורה במעבדה שלי בימים האחרונים, מחזק את הטענה שלי שאפשר לגמור מסטר בחצי שנה אם עובדים טוב על התיאוריה, עובדים על הניסויים הנכונים ומדוייק (עדיף אם יש לך יד טובה לעבוד במיקרו) ומקבלים הנחיה צמודה.
מה שהולך להיות עכשיו זה שאני הולכת, פחות או יותר, להעיף לפח את כל העבודה שלי מהשנתיים האחרונות (שכל מה שהיה חיובי בה זה שיש לי יד טובה לעבודה במיקרו) ולהלביש את העבודה שלי על ניסויים של שבועיים שעשיתי בשיתוף פעולה עם חבר'ה שעובדים על צמחים. אתמול, בפגישה איתם ועם המנחה שלי (ז"א, זה שחותם על העבודה שלי אבל לא ממש מעורב בה, כבר שנתיים) הבנתי מה זה מנחה ומה הוא אמור לעשות: להביא את התיאוריה, לעזור לך לחשוב "מחקרית"- שזה מאוד שונה מלחשוב פיזיקלית, ולעזור לך לפתור בעיות ברמת העבודה או לכל הפחות להצמיד אליך מישהו כזה. את כל זה לא היה לי, ואת כל זה אני מקבלת עכשיו שיש מי שדוחף את המנחה שלי למאמר ב-Nature Methods, לא פחות.
ההמלצה שלי למי שמחפש מסטר: לכו על מנחה צעיר, או פרופ' חדש באונ' שנמצא בשלבי בניית המעבדה שלו.
| |
חתונה
לא שלי, תרגעו.
אתמול מתקשרת הביתה בת דודה של אמא שלי, כולה נרגשת. הבן שלה מתחתן!
למה זה כ"כ מרגש? מדובר במשפחה דתיה רחובותית טיפוסית. גרים באיזור הנכון, מתפללים בבי"כ הנכון, אוהבים את מי שצריך לאהוב ומתנשאים ממי שצריך להתנשא. האבא מנהל מחלקה בקפלן (הבי"ח, לא השכונת פיתוח), לאמא יש תואר שני בביוכימיה מויצמן אבל מעולם לא עבדה, היא עסוקה בלקרוא ספרים ובללכת לתערוכות הזויות. הבן הבכור שלהם דוקטורנט מצטיין לפסיכולוגיה קלינית, הבת עו"ד צעירה ומצליחה במשרד החוץ, השלישי בצבא (לא מדברים עליו, הוא בדרך להוריד כיפה) והקטן לפני גיוס.
הכל טוב ויפה. אממה? הבחור המוכשר בן 32, ועדיין רווק. זו מכה נמוכה עבור כל אמא יהודיה. אתה יכול להיות ד"ר בגיל 35, אבל זה כאין וכאפס אם עוד לא הבאת בחורה כדי שאמא תתעלל בה קצת.
אז הוא מצא בחורה. עולה חדשה מצרפת. האמא לא הייתה ממש מרוצה מזה בהתחלה, כי מה למשפחה מושלמת כזו ולעולים חדשים ("אתם עולים מארגנטינה, זה לא נחשב") אבל אם הבחירה היא בין צרפתיה לחילונית (שומו שמיים!) שהוא יצא איתה לפני כן, שתהיה צרפתיה.
עכשיו שמחה וששון, הילד המוכשר מתחתן לפני פסח.
תכל'ס, אני באמת שמחה בשבילו. הוא אחלה בחור. אני גם שמחה בשבילה- תמיד טענתי שמי שתהיה מסוגלת לעמוד בכבוד בידע הכללי הלא נגמר שלו, בחשיבה הביקורתית שלו ובאישיותו המוזרה באופן כללי, שיהיה לה בכיף. אני גם שמחה בשבילו ששם זין על אמא שלו והמשיך לצאת עם הצרפתיה. חוץ מזה, כבר איזה שנתיים לא הייתה חתונה במשפחה שלי, באמת בשעה טובה.
ובנימה אופטימית זו, מי רוצה פרו במתנה? (לא, זה לא מיועד לנכנסתי-הרגע-כי-ראיתי-שיש-לך-פרו. תרגעו שם).
| |
חרא של אמא
ככל שעובר הזמן ואני מתבגרת, אני רואה שני תחומים בחיים שלי מתפתחים: קריירה ומשפחה.
לפי כל מודל קרוב אליי, נראה כאילו שאני אאלץ לוותר על קריירה, לפחות אחת רציפה שתביא אותי להישגים גבוהים בזמן סביר, אם אהיה אמא. אני לא מדברת על 3 חודשי חופשת לידה אלא על להפסיק את העבודה לכמה שנים כדי לגדל את הילדים.
אמא שלי עשתה את זה. לאמא שלי גם היו מלא בעיות עם ההורים שלה שמנעו ממנה לפתח קריירה שהיא אהבה (והיא הצליחה להתחיל לפתח את עצמה רק כשעלינו לארץ והשתחררה מהכבלים של המשפחה שלה), אבל בשורה התחתונה היא הייתה בבית מלא, עבדה בחנות של סבא שלי והייתה יכולה להיות בבית בלי בעיה אם הייתי חולה.
מצד שני, אבא שלי עבד תמיד כמו מטורף. פעם אחת, מספרים לי, הוא טס מטעם העבודה לשבועיים וכשחזר הביתה לא זהיתי אותו. הוא עבד בימי ראשון בערב (אף פעם לא היה לנו סופ"ש שלם ביחד) ובמשך השבוע הייתי רואה אותו מעט מאוד.
היום, אני לא רואה הבדל בין חוזק הקשר עם אבא שלי, לחוזק הקשר עם אמא שלי, או למידת האהבה והערכה שאני חשה כלפם.
אני תוהה אם העניין הזה של "להיות בבית עם הילדים" הוא אכן צורך של הילד, או צורך של האמא. אם זה צורך של הילד, הרי שככל הנראה לא כמות הזמן קובעת. אם זהו צורך של האמא, אני צריכה לבדוק איך משתחררים מזה או איך מבינים שאם לא יהיה לי צורך כזה- זה גם בסדר.
אני בטוחה שצריכה להיות דרך כדי להמשיך לעבוד ולהרוויח טוב גם כשיש ילדים בלי להרגיש חרא של אמא. הרי גברים ממשיכים לעבוד, להרוויח טוב, הם משחקים עם הילדים כשחוזרים מהעבודה והם לא חרא של אבות. להפך, הם אבות סבבה שגם עובדים וגם (שומו שמיים!) מתייחסים לילדים שלהם.
האם כל העניין טמון במסרים חברתיים, שמשום מה לא באים לי טוב?
| |
הבנתי
הבנתי למה אני אף פעם לא מוצאת את המשקפיים שלי: אני מחפשת אותם בלי משקפיים!
| |
Edison
אדיסון היא מסעדה יחסית קבועה אצלי, פשוט כי היא קרובה לבית. הייתה בה היום עם חברה, כך שזה זמן מצוין לכתוב עליה ביקורת קצרה.
עיצוב: מושקע, נעים. ספות נוחות, בר יפה עם אורות בצבעים מתחלפים גם על הרצפה. חמוד.
שירות: סבבה.
אוכל: סבבה. המנות שלהם טעימות, עשויות טוב, אבל אל תצפו לאיזו גאונות קולינרית. אתם יודעים- מרק כלשהו, שניצל עוף, סלטים, רולים, קצת בשר. מה אני אוהבת לאכול שם? המבורגר. ההמבורגר שלהם טעים מאוד (בייחוד זה עם חצילים וקשיו בבלילת הבשר).
קחו בחשבון:
1. הדבר היחיד שמפריע לי במסעדה הזאת היא שהשירותים שלה תמיד מסריחים. כאילו מנקים שם עם אותו מסרטוט מלוכלך כבר שנתיים.
2. יקר יחסית לאיכות המנות.
3. לא כשרה.
4. אני מחבבת אותה במיוחד בגלל השם. אתם פטורים מהסעיף הזה :)
ציון:  (הייתה מקבלת 3 לולא העניין עם השירותים)
שווה ללכת: לעסקית של צהריים או ארוחה של מנה אחת. בשביל ארוחה של 3 מנות ויין, עדיף ללכת למסעדה טובה יותר עם תפריט עשיר יותר תמורת אותו מחיר.
Edison
אחוזה 282, רעננה
| |
קימל
ביום שבת הלכנו הבחור, הוריו, אחיו, חברתו ואני לאכול בקימל לכבוד יום ההולדת של אם המשפחה. המבקרת הנאמנה שלכם לא נתנה לאווירה הלא רשמית עם משפחתו של המיועד לבלבל אותה ולמנוע ממנה להביא אליכם ביקורת נוקבת ואמיתית.
עיצוב: אני לא סגורה על זה. מצד אחד, הכל שם צבוע בצבעים חמים שמתאימים יופי לרהיטי העץ ולאווירה הלא מתאמצת. מצד שני, הם מה-זה השקיעו בליצור אווירה לא מתאמצת... הכל נורא כפרי בכאילו. לי זה התאים לשבת בצהריים עם שמש פסאודו חורפית בחוץ, אבל אני לא יודעת איזה רושם מתקבל מזה בערב. פרט אחד שהסב את תשומת ליבי: המפיות על השולחן הן מגבות מטבח. אם רצית להרגיש כמו צרפתי כפרי שמנגב את החמאה המזוקקת הנגרת מהסטייק עם מגבת ענקית... משהו כזה. אבל זה חמוד, הקטע עם המגבות. זה שונה.
שירות: מקצועי. המלצריות בקיאות לחלוטין במנות ותודרכו להגיד בדיוק את מה שצריך להגיד כדי שאנשים לא יוכלו להתלונן על המנות שקיבלו. המנות הגיעו כולן יחד- לא היה מצב שמישהו קיבל את המנה שלו ואחר נשאר לחכות (שוב- היינו שישה). התרשמתי שזה היה המצב בכל השולחנות. המקום יחסית קטן, זה נותן את היכולת להקצות להגשת המנות 2-3 מלצריות לשולחן בו זמנית.
אוכל: פה מגיע החלק המפתיע. הרומן שלי עם קימל התחיל באיזה יריד "טעם העיר" אחד. האוכל שלהם היה מסריח. ממש. משהו בקטע הזה של להשתמש בכל מיני רטבי תמרים על הבשר לא מצא חן בעיניי. יש לי משהו אחד להגיד לבעלים: תתרחקו מטעם העיר! איזה עוול נוראי אתם עושים לאוכל שלכם שם! לא שאני מצפה מטעם העיר לחוויה קולינרית מטורפת, אבל אני מצפה ממנה לא להשניא עליי מסעדות טובות. חבל.
בגלל הפורום הרחב של הארוחה הזאת אני יכולה לספר לכם על שלל מנות:
ראשונות:
לחם עם חמאה (אחלה חמאה)
מרק בשר, תפו"א ותבלינים טריים, הלא הוא גולאש. הטעם שלו היה מעולה, המרקם קצת מימי לטעמי.
שקדי עגל בגריל בלימונים כבושים. זאת מנה! אמנם שקדי עגל קשים לאכילה לרוב האנשים בגלל המרקם הקצת קרמי שלהם, אבל למי שאוהב אותם עשויים טוב על האש, זאת הזדמנות מצוינת להכיר פן אחר שלהם. הרוטב החמוץ-מתוק שהם הגיעו בו וההגשה הופכת את שקדי העגל למשהו אחר לגמרי. זה עדיין אותו טעם מיוחד של הבשר, אבל בתוספת מתוחכמת על הטעם של הגריל. מומלץ בחום.
עיקריות:
אמנם היו הרבה מנות על השולחן, אבל אני אתמקד בנתח הקצבים, הלא הוא סרעפת הפרה. ברגע שהמלצרית אמרה "סרעפת" נדלקו לי העיניים. טוב שזה לא החלק הכי טעים בפרה, ואני חשבתי שאין להשיגו בארץ ונידונתי לאכול את המעדן הזה פעם בכמה שנים כשאגיע לביקור מולדת. המלצרית הזהירה אותי שזהו חלק סיבי מאוד, כיוון שהוא שריר. אני, נאמנה לאמונותיי, הייתי בטוחה שאם זה החלק שאני מצפה לו, הוא לא סיבי בכלל. הלכתי על זה. הוא אכן לא היה סיבי. הבעיה היחידה עם הנתח הזה היא שהוא עצבי. ז"א, עוברים בו לרוחב עצבים (הדברים הלבנים האלה שקשה לחתוך). אפשר להתגבר על זה בחיתוך רוחבי של הבשר כך שהם לא יפריעו, אבל זה בלתי אפשרי בצורת העשיה במסעדה: סגירה מהירה על אש גבוהה ובישול בתנור. אבל עזבו שטויות: הנתח הזה היה מ-ע-ו-ל-ה. אם לא עושה לכם את זה לאכול סרעפת או שמגעיל אתכם לחשוב על עצבים בנתח שלכם, זה בסדר. זה רק יוביל להמשך מחיר סביר ביותר של המנה הזאת (88 ש"ח, מנת הבקר הזולה ביותר בתפריט). אה, הנתחים מונחים כמובן על פירה רווי שמנת, כמו כל המנות העיקריות שלהם, ואפשר לבקש את זה עם סלט במקום. העיצוב של הצלחות בהחלט תרם להנאה מהאוכל.
מי שאכל כבש נהנה ממנו מאוד, וכנ"ל לגבי מי שאכל דגים.
קינוחים:
אני לא זוכרת איך קראו להם, אבל הם קצת איכזבו אותי. ציפיתי לקצת יותר ממי שמבשל כל דבר עם כ"כ הרבה שמנת. זה לא היה לא-טעים, בכלל לא, אבל זה לא עמד בציפיות אחרי מטעמי הבשר שהלכו שם.
יין: מלבק של פינקה לה-סליה. כי כשאוכלים כזה בשר, ראוי ליווי של יין ארגנטינאי.
קחו בחשבון:
1. תזמינו מקומות
2. העיצוב. משהו בו לא מרווח ולא מסודר.
3. המחירים. כמו כל מסעדה ברמה הזאת, צפו לכ-150 ש"ח לאדם.
4. כן, כמובן, לא כשר בעליל.
ציון:
שווה ללכת: פשוט שווה ללכת.
קִימֶל
השחר 6, תל אביב.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
