| |
|
 כינוי:
בת: 42 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
חבלי לידה
אמרתי את זה כבר פעם? זה מה שזה. חבלי לידה.
אני תוהה מה יקרה קודם- אם אני אתעייף להגיד את זה או אם מעסיקים פוטנציאלים ילמדו לנגב את התחת שלהם בנייר טואלט, במקום בקורות חיים.
אני באמת לא חושבת שאני איזו ילדה מסכנה. ואני באמת חושבת שאני אמצא את המקום שמתאים לי כרגע, עד ינואר. וזה לא שינואר זה איזה דד ליין שנכפה עליי, זה דד ליין שקבעתי לעצמי. ואני, כידוע, עומדת ביעדים שאני מציבה לעצמי.
רק נמאס לי מהתחושה הזאת שמעסיקים מעבירים לי, כאילו שהם עושים לי טובה שהם מדברים איתי בטלפון, מזמנים אותי לראיון או מראיינים אותי בכלל. כמו שאני רואה את זה, זה פשוט: זה יחסי תן וקח. להם יש צורך והם מוכנים לשלם כלי לענות עליו, לי אולי יש מענה לצורך שלהם וצרכים משלי גם כן. אנחנו נפגשים, בודקים לעומק את הצרכים ואת הפתרונות המוצעים ורואים אם זה עונה על הדרישות של שני הצדדים. כן כן, לא לא.
אני מחפשת עבודה. אני מחפשת עבודה כדי לקדם את עצמי לכיוון הכללי של איפה אני רואה את הקריירה שלי. אילו הייתי מסכנה, הייתי נשארת באותו מקום בלי להתקדם ובלי להתפתח. עצם העובדה שאני יכולה להוציא את עצמי מאיזור הנוחות ולקדם את עצמי למשהו טוב יותר, אומר שאני לא מסכנה.
אז זאת ההחלטה שלי מעכשיו: מקום שלא מסוגל להתייחס אליי בכבוד, פשוט לא ראוי שאעבוד בו.
אז מחר בבוקר, אני אשלח אימייל לחוצפנית שקבעה איתי ראיון טלפוני ל-5 וחצי וטרחה להתקשר אליי ב-6, ואגיד לה שתודה רבה, אני מוותרת על המשרה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
