השקט שלי

"אולי זה אבוד, אולי יש עוד סיכוי"

"אולי הבחור ההוא שם, הגבוה, פנוי?"

"אולי החתיך עם הג'ינס קרעים"

"לא נשמה הוא נמשך לגברים"

"אולי השזוף שם, הקרח"

"בשמחה בביתי אותו אארח"

"אני דווקא הסתכלתי על זה עם השני שעונים"

"שיושב ליד זה שחיסל את קערת הבוטנים?"

"היי תראו את זה עם המשקפיים"

"נו אתן לא רואות שהוא עושה למלצרית עיניים?"

"דווקא לדעתי הוא מכוון לחתיך עם הג'ינס קרעים"

"טוב נו קשה להאשים אותו, כמה יופי אלוהים!"

"אוי, תראו את המתולתל עם החיוך הכובש"

"שכחי מזה אחותי, את ראית מה הוא לובש?"

"אני דווקא נדלקתי על זה עם העיניים הירוקות הירוקות"

"לא מקודם לא ראית שהוא הלך מכות?"

"יש שם אחד חמוד בצד"

"שמונחת לו טבעת נישואין על היד"

"היי יושב שם בחור שנראה מאופר"

"הוא לא רק נראה, וחייב לבקר אצל הספר"

"תראו את ההוא שעומד ליד הדלת"

"לא לא הוא יוצא עם הגבוהה המתולתלת"

"מה דעתכן על זה עם החולצה הורודה?"

"שכרגע התישבה עליו "רק ידידה" "

"עיזבו זה אבוד אני חוזרת הביתה, כאן אני נחנקת

שם אוכל לדמיין את הבחור המושלם שלי בשקט"

שיחה טיפוסית של נשים פנויות בבר שמחפשות איזה מישהו, שותף לחיים, או סתם מישהו להעביר איתו את הזמן.

הגעתי למסקנה שאני תמיד מאשימה את כל העולם בזה שהקשרים שלי לא מצליחים לאחרונה אבל מסתבר שהאשמה הראשית היא אני. אני מגיעה למצבים שאני מסננת אנשים כאילו אין מחר רק כי אני יודעת מה הולך להיות התוכן של השיחה ואיך זה יגמר. כנראה שנפגעתי יותר מדי ועדיין קשה לי להפתח לקשר חדש, כמה שאני באמת רוצה קשר שכזה.

ואני בסך הכל בת 17 וחצי, מה אני יודעת מהחיים?

זה מצחיק שגיליתי את זה רק עכשיו, אבל ניחא, כשיגיע המישהו הזה, שיהיה נכון בשבילי, אולי אז אצליח להפסיק להסתתר מאחורי התדמית של הביץ' המסננת ואוכל לאפשר לעצמי להכנס לקשר חדש.

שיהיה לנו שבוע נפלא,

לירוני

ד"א- אני יודעת שקצת נטשתי אתכם לאחרונה, מצטערת, לא יקרה שנית :)