השקט שלי

היום הגעתי למסקנה שאני מפחדת משקט, מלבד. החיים שלי בדרך כלל נורא עמוסים, יש לי סדר יום קפדני ומטורף, מבית הספר לסטודיו ללהקת זמר שוב לסטודיו לשיעור פרטי במתמטיקה, שוב לסטודיו. אין לי שניה אחת כדי לנשום. אני בחרתי בסדר החיים הזה אני לא יכולה להתלונן. כשהתחיל החופש, התחיל החוסר מעש. חברות ומסיבות עד אור הבוקר. ופתאם היום מצאתי את עצמי לבד. חלק מהחברות רק חזרו מהבומבמלה חלקן ביומולדת של חברה שאין לי כח ללכת אליה חלקן סתם נעלמו. ואז בעצם הבנתי.. שאני לא נותנת לעצמי אף פעם להגיע למצב של הלבד הזה, כי אני ככ מפחדת ממנו.

אולי כשאני לבד אני מתחילה לבקר את החיים שלי שוב ושוב. הכל מבוסס על בגדים נעליים וסטודיו למחול. פתאם הכל נראה לי שטחי, רדוד, טיפשי.

אני לא יודעת למה, אבל תמיד כשאני לבד אני חושבת על דברים שלא בסדר אצלי, אני מתחילה להרגיש לא בסדר, על כל הבנים שפגעתי בהם, על אנשים קרובים אלי,  טעויות.

אבל אני מקווה שאם אני אדבוק בגישה האופטימית היא תחזור.

לירוני.

אני רוצה לספר לכם שהגישה המאוד חיובית שלי סופר עובדת. כשאתה באמת מאמין שטוב לך, אז טוב לך.

לאחרונה נפל בידי הספר החדש יחסית של "המרכז לאומנויות הפיתוי" שהוא בעצם מדריך לכל הגברים הביישנים, מלווה בטיפים דוגמאות ועצות לתרגול איך בעצם להתחיל עם בחורה ולגרום לכל אחת להיות שלך.

בהתחלה מאד גיחחתי כששמעתי את הרעיון הזה. אבל אחרי שקראתי את הספר הזה(בארבע בבוקר).. אני יכולה להגיד לכם עם יד על הלב שכל מה שכתוב בו נכון. הכל. זאת אומרת שעכשיו כל מי שיתחיל איתנו, בנות, יכול להיות שהוא מצליח רק כי הוא קרא איזה ספר. עכשיו כולם חשודים (ברור שרק טיפוסים אינטיליגנטים ולא כאלה שהספר האחרון שהם קראו היה קופיקו בכיתה ג' ).

האמת שאני עד עכשיו די בטוחה שבחורה כתבה את הספר הזה. בקיצור, הספר עובד שעות נוספות.

ולנושא אחר, פסח. תמיד אהבתי את פסח, אני מבין האנשים היחידים בעולם שטוענים שמצה זה טעים. נכון שזה גם קרוב ליומולדת שלי (29 באפריל) אבל לא יודעת, האווירה, ליל הסדר, השירים, המשפחה.

יש לי משפחה מאד גדולה, לאמא שלי יש 7 אחים ולאבא 8 (משפחה טריפולטאית קלאסית) וזה בעצם החג היחיד שנפגשים כולם וזה נורא נחמד, אני אוהבת את הקטע המשפחתי הזה.

לסיום- שיר שאני חורשת עליו והפך במהרה לצלצול שלי take me back

שיהיה לכולנו חג פסח כשר ושמח

אוהבת

לירוני.