אני סיפור די עצוב, סגור ומופנם.
סיפור שלא אוהבת לספר על עצמה יותר מידי,
והנה ברגעי השפל הנלוזים ביותר והאפלים של חיי אני חוזרת למקום הזה לכתוב על רגשותיי, הכמוסים ביותר שלא יוצאים לנפש חיה.
סיפור על ילדה מתבגרת שיוצאת לחיים חדשים, בה הדרך מתפתלת לכיוונים משונים,
עם אמא חולה במצב קפוא - נוטה להתדרדר פעם בזמן מה, ואבא שמהחיים שלו כבר לא אכפת, חי ונושם בלית ברירה ומדבר רק קצת...
אחים אחד אחד לא שם בשבילי, האחד פסיכוטי ממש גבול חולה נפשית, מוכן לרצוח אותי כשאומרים לו "לא" , כשמביעים מולו עמדה או מנסים לדבר בהגיון.
האחר טובע עם סוגייות ריגשיות, פוסט טראומות ושטויות אחרות.
אוו ואחותי הגדולה ממש תאומה, אותי משווים אלייה כל הזמן בשביל לעצבן, אבל זה ידוע שלא אהיה כלומניקית שכזו בלי מטרה לחיים הרי שמגיל 5 אני מתעסקת בכלבים, בצורה מקצועית ברמה כזו גבוהה תחפש בגוגל ואת שמי אפילו תמצא.
זהו סיפור על משפחה כמעט מושלמת, עם מעטפת יפה וחלל ריק - משמעות מאחורייה כבר מזמן לא קיימת.
ולחשוב שדווקא כל העניינים מסתדרים,
רק היום קיבלתי סלסילת ירקות לפנים, כי אחי שמע ממני את עמדתי לתגובתו וכבר מכות במקום בפשטות לקבל את המילה "לא".
"אני ארצח אותך ילדה מטומטמת, את לא שווה כלום" כך מדבר אדם בן 28 עם מוח של שום.
רבותי ציניות אינה משתלמת היא מראה את החיים מעוות אבל זו דרך ההתמודדות של ילדה מתבגרת עם חיים של "כמעט".
כמעט היה לי פה וכמעט היה לי שם, כמעט כבר לא קיים - היה ונעלם.
אז המשפחה בעלת המעטפת שבאמת הייתה מלאה אבל רק פעם, היום פיסת נייר חסרת ערך.
ואני רבותי הנפש שלי אט אט נשברת.
מרגישה כה לבד כה בודדה, כי בעצם אני לא מספרת את הסיפור הזה לנפש חיה - אני נשארת עם הכל עמוק עמוק בלב ומנסה להדחיק שבעצם אני משתוקקת שמישהו יציק, שיהיה שם בשבילי כמה שרק יוכל אני צריכה חיבוק, חיבוק אמיתי וחם ואוהב.
חיבוק של מישהו.... שקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
