Clear Mind

שנתיים.

שנתיים מאז דרכתי על אדמת פולין ספוגת הדמים.

ואני רואה טקסים, ורואה את התמונות ונזכרת בתחושה,

ושיניי נוקשות והעיניים מתמלאות בשכבה שקופה של מים.

קר לי, קר לי מהמחשבות האפלות של מעשי אדם.

ומתגעגעת, מתגעגעת לתחושת הגאווה על אדמת פולין.

לשירת התקווה עמדתי - ולא התביישתי לשיר בקול רם.

קשה לראות את אושוויץ בירקנאו ולהיזכר בתחושה של הדריכה על הדשא הירוק,

להיזכר בצליל משב רוח שעובר ושורק בין עצים מלבלבים,

לחוש מחדש את דקירת גדר התיל כשלחצתי עלייה להרגיש אם באמת - האם באמת אני במקום שאני נמצאת בו - במקום בו אלפי אנשים התכנסו ונרצחו.

מי יודע אם דודה שלי נחנקה בתאי הגזים, או דוד שלי יצא לחופשי רק דרך ארובות המשרפות.

פיסת עננה מכסה כל קרן שמש בימים הקודרים האלו, וטיפטוף קל מסמל בצורה אירונית את היום הזה, ומידאנק עולה לי בראש.

ותמונות הילדים של קורצ'אק , האנטרדאות הידועות,

ואני מצטמררת לדעת שדרכתי באותם השבילים בהם הם בוהלו אל מותם.

' גשם רד כבר גשם,כי צריך לשטוף הכל - גשם רד כבר גשם, כי העיר כבר עייפה, היא פוחדת מעצמה....

זכרונות, אפלה
שוב שואל, אין תשובה
אני צועק בכל העיר'

שנתיים - אומנם לא בדיוק, אבל שנתיים.

עיניים לחות, ושיער סומר,

אני תוהה איך אני אגיב לסרט מסע פולין אותו קיבלנו היום בסימליות ביום השואה.

לזכר 6 מליון יהודים , אחים, דודים, סבים וסבתות, משפחות וקהילות.

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות