השביל מתחיל להיבנות שוב,
שביל עם לבנים חדשות, ומוזהבות שמסנוורות לפעמים ואני לא רואה את הדרך אבל אני מסתדרת - מסתדרת לא רע.
דברים מתחילים כמו במשחק טטריס מוצלח להתיישב במקום אומנם לא בדיוק אבל יש למה לקוות.
אומרים שלפעמים יש לי לב מאבן, שהאגו כלכך גדול שהרגשות כבר לא קיימים - אין לי מצפון.
וואלה מודה מצפון אין לי, אני לא צריכה אותו בתחום איתו אני מתעסקת וזה משפיע מן הסתם על חיי הפרטיים.
לב מאבן? כן אכן לפעמים הוא מתקשה ומתכווץ ששום דבר לא יכול להיכנס אליו.
אגו? אני מודה שהוא בן זוג צמוד לחיים שלי.
אבל כן קשה לי עמוק בפנים, כן יש סדקון פיצפון שמלא בזכרונות וככה זה ישאר - מהסדקים האלו שבזמנים אפלים ובודדים מחטטים בו כמו מחט חמה בפצע פתוח, ונזכרים בהכל ומוצפים בהכל ומדממים הכל החוצה.
אז אני משתדלת לקום, וקשה לי להודות אבל מתחת לשריון והחומה אני פצועה וחבולה ומנסה להתגבר על עצמי.
קשה לי להודות אבל טיפה מר לי וחבל ש.. לא חבל על כלום בעצם.
אני לא מצטערת לרגע.
זכרונות וגעגועים פשוט מוכיחים לי כל פעם מחדש שזה הדבר הכי קשה להתמודד איתו בחיי היומיום.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
