Clear Mind

בזמן האחרון,

כשהימים עוברים כלכך לאט בציפייה למשהו..

התקופה שלפני כמה חודשים מציפה אותי..

וואו.. כבד לי.

לשקיעות יש טעם אחר, טעם של השקיעה בבוסניה, או הנסיעה בפולין, או חציית בודפשט של כל הלילה..

אכן... טעם של חו"ל, לא יודעת למה, אבל בזמן האחרון, בימים האחרונים, בדקות האחרונות והנוכחיות אני מתגעגעת לחוץ , חוץ לארץ, לא יודעת למה אבל אני משתוקקת להיות במקום אחר עכשיו, כלכך מתגרדת להיות במקום אחר עכשיו..

אני מתגעגעת למקום אחר, לזמן אחר, אולי לזמן מקביל.

אוף מה אני מדברת. אני פשוט כבר מרגישה שהזמן לא זז,

אני מתה פה, גוועת, אני צריכה שינוי, אני כלכך מתגעגעת אבל לגלים על קו החוף ולשמש הגדולה ששוקעת.

לריח הים... להליכה בטיילת, לאכול בננה ספליט, להגיע לחדר זר אבל שהוא שלי, לשכב במיטה להסתכל מבעד לחלון על מרבד כוכבים זר, וירח לא שלי, לא מוכר, שמחייך אליי..

אני זקוקה באמת לא להיות כאן, להיות במסגרת שונה, שתגרום לי לחייך ולהשתחרר...

הידיים שלי רועדות שאני נזכרת בנסיעה הארוכה לאורך ההרים גבוה גבוה, להשקיף אל אופק שלא נגמר... על חיים של אחרים, מהצד, רק להתבונן..

יום השואה קרב, לא קשור לנושא, פשוט אני ממש מרגישה את האווירה, אווירה של ימי הזיכרון שמתחילים לבצבץ, ולל"ג בעומר.

אתם יודעם שב5.5 תתמלא שנה שלמה? שנה שלמה למשהו שאני לא אשכח, שהוא מלווה אותי עד היום, למה אני זוכרת את התאריך? לא יודעת אולי הוא שווה שייזכר.

אני רוצה לקחת תיקים ולראות נופים זרים ואחרים, אולי לשכור בית באגם בודד, ולחכות...לעצור לרגע לנשום, ולדעת שיש מישהו שמחכה לי.

אני מתגעגעת למגע שמעולם לא היה לי, לחיבוק עם ידיים גדולות וחזקות שישמרו עליי.

אני מתגעגעת ליותר מידי דברים שלא קיימים,

זאת הציפייה לחיים חדשים שהורגת אותי,

בעוד כמה חודשים הכל ישתנה ואני לא אכיר את החיים שלי כפי שאני מכירה אותם היום.

מפחיד.