shaman home

כאב זה דבר מוזר. הוא נועד לשמור על האדם חיי,הדרך של הגוף לאותת שיש משהו לא בסדר. אבל כאב הוא לא רק דבר פיזי.כאב הוא גם דבר פסיכולוגי ונפשי.

כרגע אני רושם את הדברים הללו מתוך כאב, מקווה שאוכל לעשות סדר בראש ולהשקיט אותו מעט. ולמען האמת אני לא מבין למה כואב לי, לא הייתי מאוהב בה רק חיבבתי אותה. אנחנו לא חברים, אלא רק משהו לא מוגדר. היא זאת שמאוהבת בי ע"פ מה שהיא אמרה. אנחנו לא גרים גם קרוב שנוכל להיפגש כל יום, למעשה אפילו פעם בשבוע קשה לנו להפגש.

ועדין כואב לי.

לא כאב חזק כמו שיברון לב,יותר כמו בילבול או כאב שמגיע יום אחרי שחטפת את המכה. כאב עמום כזה... בלבול ואכזבה. סביר להניח שהיא תקרא את זה אחרי הכל יש לה את הבלוג שלי.היא לא פגעה בי לא במובן שסביר להניח שמי שקרא את זה עד כאן מניח לעצמו.

אני מבולבל כרגע כי זה לא ממש כאב. אני לא מבין למה אני ככה.אין לי בעלות עליה. אז מה עם היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תפסיק להיות עם אחרים ואמרתי לה שאני רוצה שהיא תפסיק.ולמרות הכל בסופו של דבר היא היתה?אז מה אחרי הכל אני זה שמטיף שסקס ואהבה הם שני דברים שונים ואני גם מאמין בזה? אני יודע שעם היתה לי הזדמנות סביר להניח שגם אני הייתי עם אחרות ואולי כאן נעוצה הבעיה שהיא עד כמה שהיא יפה מצחיקה ומקסימה יש לה את האפשרות להשיג כל מי שהיא רוצה ואני.... טוב אני זה אני בדיוק ההפך.

אני מבולבל.

נראה לי שאולי... אולי זה בגלל שסוף סוף חשבתי שיש מישהיא שתיהיה יחד איתי. שסוף סוף הצלחתי להשיג מישהיא משלי.מישהיא שתהיה רק איתי.אבל אני מניח שלא.או שאולי אני סתם מגזים ולוקח את זה קשה מידי

אני עדין מבולבל

נראה לי שאני פשוט סתם קיוותי להיות האביר על הסוס הלבן (או השאמאן במיקרה הזה) ולעזור לה,להציל אותה מעצמה ומשלא הצלחתי לקחתי את זה אישית.

היום אני קיבלתי עוד חלק בפאזל שניקרא אני.

חשבתי שאני פיתחתי עמידות ושליבי טהור

כאשר שאלו אותי מה התכונה הכי טובה שלי אמרתי שאני תמיד שם בשביל חברים שלי ולא שמנה מה

היום השחטתי את עצמי

לאחת הידידות שלי יש בעיה היא כל הזמן נפרדת וחוזרת לבחור אחד (לא בגלל שהוא רע אלא שפו כי הם זוג מוזר אני לא הבנתי למה באמת).

תמיד הייתי בשבילה ניחמתי אותה ועזרתי לה שהם ניפרדו (כי היא הצהירה שהיא לא יכולה בלעדיו וכו' וכו') אבל כאשר הם היו ביחד הייתי מקבל חודש של שקט ואחר כך הגיעו התלונות.

הם נפרדו שוב לפני שבוע והסיפור חזר על עצמו אבל הפעם הם נפרדו לתמיד ושוב פעם היא אומרת לי שהיא מתגעגעת אליו

באותו רגע משהו נישבר בי ואמרתי לה שנימאס לי וזה מספיק

אמרתי לה:

אני מבין שאת מתגעגעת אליו אבל באמת.

אתם ניפרדים חוזרים נפרדים וחוזרים וברצינות אני ממש לא אוהב לומר את זה אבל כבר אין לי מה לומר לך.

אין לי דרך לנחם אותך או לעזור לך.

לאחר כמה דקות אמרתי לה שאני מצטער ושאבדתי את האשתונות.

באמת אבדתי אותם אבל אני לא באמת מצטער אמרתי את מה שחשבתי בשלב הזה זה היה כבר מוגזם

נימאס לי מהקטע הזה ביניהם פשוט נימאס לי לישמוע עליה ועל ה-X שלה

נימאס לי לשמוע שהיא מתגעגעת אליו אבל לא סובלת אותו

אבל יותר מכל זה נימאס לי ממני

שאני כל כך חלש ומרוכז בעצמי ולא מסוגל להבין שהכאב שלה יותר חשוב מהרצון שלי

וכואב לי שהגעתי למצב שבו מה שחשבתי על עצמי איננו נכון

ושהגעתי למצב שבו אני מסוגל לומר דיי לחברים שלי.

לפעמים אני חושב שהדרך שלי בסופו של דבר תשאיר אותי לבד אבל עד אז אני צריך להנות מהחברה שהעולם שולח לי

מהחברים שהרוחות מכוונות אולי אליהם

עד שדרכי תשאר בודדה שוב

אבל כנראה שאני מנסה להרוס את זה יותר מוקדם ממה שצריך.

יש לי עוד הרבה ללכת עם אני רוצה להיות שאמאן

ויש לי עוד הרבה יותר לעבור כדי לדעת מי אני באמת.