סיפור שכתבתי אז תהנו. זאת פעם ראשונה שאני מנסה לכתוב בז'אנר הזה
הזריחה האחרונה
עבר שבוע מאז...
שבוע אחד בדיוק אני לא יכול לשכוח את זה. אני לא חושב שמשהוא שזה אי פעם קרה לו יכול לשכוח את זה.
כל השבוע התהלכתי כמו זומבי בבית. ההורים ניסו לדבר איתי כמובן אבל... לא הייתי במצב להקשיב להם אז נפנפתי אותם בתשובות קצרות או בהתקפי זעם.
לא שונה כל כך מהצורה שבה התנהגתי לפני וכאשר הבנתי את זה נרגעתי ואז הבנתי מה אני באמת רוצה.
אני רוצה אותה.
קול בירכת מוחי אמר לי שזה מגוחך ואבסורדי, שאין לי סיכוי קלוש אפילו, שאני מכיר אותה דרך המחשב רק ולך תדע איך היא במציאות.
אבל דחף מוזר לא נתן לי מנוח. דווקא מכולם רציתי שזה יהיה איתה.
התחברתי למסנג'ר והיא לא הייתה מחוברת הרגשתי תחושת אכזבה וקוצר רוח אבל אמרתי שזה הגיוני וזה לא שונה משום דבר מקודם.
נכנסתי לאתר שבו הכרתי אותה לראשונה. שישבתי במשך חמש דקות ובהיתי בתמונה שלה. חיוך קטן עולה בזוית פי כאשר אני נזכר שהתחלתי לדבר איתה מתוך חרמנות בלבד, אחרי הכל מי יכול לעמוד בפני בתמונה שלה בביקיני ולהישאר אדיש? היא זרמה איתי דווקא מה שהפתיעה אותי ומסתבר שהיא הייתה מעונינת באיזה סטוץ או שניים אחרי קשר ארוך שהיא הייתה בו והאידיוט זרק אותה (באותו רגע שהיא אמרה לי את זה הבנתי שהוא כנראה האדם המפגר ביותר אלי אדמות). הייתי מעביר איתה לילות במסנג'ר בתיאורים של מה שהייתי עושה לה. מכרסם לה את הצוואר. נושף לה ברכות על האוזן או חודר אליה בצורה שגובלת באלימות.
אבל ככול שדיברתי איתה יותר ככה התאהבתי יותר.הכרתי פרח יפיפה ועדין ששולפת קוצים רק בגלל שהיא נפגעה.
וככול שהתאהבתי יותר פחדתי מהפעם שבה ניפגש. אחרי הכול מה יש לבחור חסר ניסיון שבחיים לא הייתה לא חברה והרקורד המיני שלו במקרה הטוב היה 2 בחורות?והיא חייה שכמוה שהיה לה חבר במשך שנתיים וקצת ועוד כמה גברים לפני.
פחד הוא כמו אש. הוא יכול לדרבן ולתת כוח אבל עם לא שולטים בו הוא יכול לשרוף אדם לאפר.
בסופו של דבר עשיתי את מה שהיה אסור לי לעשות אבל כמובן שהצד החולמני והרומנטי שבי גבר על ההיגיון (כן החלטתי שאני לא מסתדר אם ההיגיון ממזמן אז הפסקתי לעבוד איתו ומאז החיים שלי ישתפרו פלאים).
פעם אחת בשעה ששוב עשינו סקס (ווירטואלי כמובן) הפסקתי באמצע.
עברו מספר דקות ואז החלון של המסנג'ר הבהב וההודעה קפצה מול עיני "מה קרה?למה הפסקת?אני כל כך קרובה".
בצעד לא אופייני לי אילצתי את הדם לזרום ממרכז החשיבה למטה חזרה למוח העליון בלעתי רוק בקושי הרגשתי כאילו יש לי גוש בגרון ואני עומד להיחנק למוות ובאצבעות רועדות (כל כך רועדות שהייתי צריך לרשום את כל ההודעה כמה פעמים) רשמתי לה "אני אוהב אותך" ולחצתי על ENTER.
אף פעם לא ידעתי ששניות יכולות להפוך לנצח אבל ככה זה הרגיש לי למרות שעברו כמה שניות בודדות איזה עינוי זה היה. המוח שלי הספיק להציג לי את כל האפשרויות הקיימות בנושא.
החלון של המסנג'ר הבהב שוב ואני קפצתי שקראתי את השורה הבאה "גם אני אוהבת אותך חמוד אבל אני ממש קרובה אז אולי תמשיך?" הרגשת האופוריה ששטפה אותי צוננה בעזרת ההיגיון שקפץ לביקור נימוסן ואמר לי בקול השקול והרצוינאלי שלו "לא ניראה לי שהיא הבינה אותך".
בעטתי אותו החוצה שוב אבל הנזק כבר נגרם והספק והחשש שוב החלו לעלות בי. אז החלטתי לבדוק את זה אחרי הכל אין לי מה להפסיד היא אמרה שהיא אוהבת אותי אז אין שום בעיה שהיו לנו 3 ילדים בית עם גינה ו2 כלבים נכון?
שוב רועד הקשתי (ושוב מספר פעמים) את ההודעה: "אני חושב שלא הבנת.... אני באמת אוהב אותך" והמתנתי.
והמשכתי להמתין.
היא פשוט לא ענתה.
אני זוכר שהתהלכתי בבית כמו זומבי באותו הלילה דופק את הראש בכל קיר אפשרי (אבל בשקט כדי לא להעיר את השאר) חוזר למסנג'ר כל 2 שניות לבדוק עם היא שלחה הודעה ובדיוק פספסתי אבל ההודעה האחרונה שהייתה כתובה שם ריצדה אלי מעל גבי המסך כלעג מתמשך "אני חושב שלא הבנת... אני באמת אוהב אותך".
הגוש שהרגשתי בגרוני מאותו לילה נשאר מהווה תזכורת מתמדת לטיפשותי ככה לפחות חשבתי.
אחרי שלושה שבועות החלטתי ללכת לרופאה "כנראה שזאת בלוטת לימפה נפוחה או משהו כזה" אמרתי לעצמי במשך כל השלושה שבועות "טוב נלך לרופאה מקסימום היא תיתן אנטיביוטיקה ואני ייפתר מתחושת המחנק הזאת". התיישבתי מולה הרופא בקופת חולים ואחרי כמה דקות של בדיקה היא נתנה לי הפניה למיון לאף אוזן גרון.
"יש לך שם נפיחות מוזרה אני מעדיפה שמומחה יביט בזה למרות שזה כנראה כלום" היא אמרה בקול מרגיע.
מרגיע בתחת שלי הייתי חובש מספיק זמן כדי לדעת ששום דבר טוב לא יצא מזה אבל נסעתי למיון בכל זאת.
וכמובן איך לא נפלתי על רופא רוסי אנטיפת שהביט במכתב הפניה שלי כאילו אני צוחק עליו וזאת בדיחה למרות שאני הרגשתי כמו בדיחה גרועה של אלוהים באותו רגע.
"טוב אנחנו רק נקבע לך תור לMRI אתה תאלץ להישאר כאן הלילה. בהנחה והייתי במצב רוח יותר טוב הייתי כנראה דואג אבל באותו רגע הייתי כל כך מצונף בתוך עצמי והמוח שלי הקרין שידור חוזר של הלילה מלפני שלושה שבועות שכל מה שיכולתי לעשות זה רק לעמיד פנים שאני חייך ולהנהן בראשי לחיוב. התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם שאני נישאר לשון אצל חבר ללילה ושלא ידאגו. התקשרתי לאותו חבר ואמרתי לו שאני אמור לפגוש משהיא (משהוא אמר צחוק הגורל?אירוניה?) ושאם ההורים שלי מתקשרים אליו אז אני ישן אצלו או במקלחת או לא יודע מה הוא כמובן שמח בשבילי ואמר: "אין בעיה גבר תהנה וכמובן אני רוצה פרטים אחר כך" חייכתי חיוך מריר שהוא לא היה יכול לראות ושיקרתי "אין בעיה אתה יודע שאתה הראשון שאני יספר לו איך הלך". לפני שבוע קיבלתי את התוצאות של הMRI. ישבתי מול מנהל המחלקה של א.א.ג תל השומר (איך הגעתי מסרוקה לתל השומר אלוהים יודע).
הוא נראה נורא מרגיע הטון דיבור שלו היה מלא צער והוא הראה הרבה סימפטיה עד שקטעתי את הקשקושים שלו "טוב בקיצור כמה זמן נותר לי ומה אפשר לעשות בקשר לזה?" הוא הרצין לפתע לא רגיל כנראה לגישה הפרקטית והישירה (או לפחות לא רגיל לזה מהחולה עצמו) "יש לך חצי שנה לכל היותר. הגידול ממאיר והתפשט עד לגזע המוח לכן אנחנו לא יכולים לנתח. אתה צפוי לאבד את היכולות המוטוריות שלך והשליטה בגופך ככול שיעבור הזמן וההפרעות נשימה יתגברו למעשה עד שתמות מחנק או עד שתמות מנזק מוחי". בלעתי את הרוק בכוח מרגיש את הבליטה הארורה הזאת לוחצת יותר מתמיד. "הבנתי ד"ר אז אם מי אני צריך להיות בקשר?" הד"ר השתעל קלות "העברתי את המידע לקופת החולים שלך ולבית החולים סרוקה והם יצרו איתך קשר עוד היום לתור" הנהנתי בראשי ויצאתי מהמשרד. כל הדרך הביתה כל מה שיכולתי לעשות זה לחשוב עליה, ורק עליה.
ועכשיו אחרי ששמעתם את הסיפור בעבר תשמעו אותו בהווה.
אחרי שהבנתי שאני מוציא הכל על ההורים שלי ישבתי וחשבתי מה אני הולך לעשות. הצלחתי להשיג את המספר שלה בדרך לא דרך והתקשרתי אליה.
הידיים שלי רעדו כמו מטורף וכאשר שמעתי את הקול שלה חשבתי לנתק אבל בלעתי רוק (מרגיש את הבליטה והמחנק שכמו אמרו לי אין לך מה להפסיד. תודה באמת!) ואמרתי "היי,זה אני מהמסנג'ר".
הייתה שתיקה של כמה שניות "איך השגת את המספר שלי?" זאת הפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלה עדין צלול אבל מעט נוקשה כנראה מההפתעה והכעס. "אל תכעסי ואין לך ממה לפחד רק רציתי לדבר איתך. לומר לך כמה דברים אם אפשר" למה אני תמיד חייב להיות כל כך מנומס?! "דבר אני מקשיבה". שוב בלעתי בכוח שואב תחושת נחמה מהבליטה "רציתי לומר לך שאני מצטער על זה שהפתעתי אותך ככה... במסנג'ר לפני חודש וקצת. וגם.... רציתי לבקש ממך טובה". הקול שלה נהייה עדין יותר עכשיו "אני זאת שצריכה להצטער פשוט... הנחתת את זה עלי בזמן לא טוב" חיוך קל עלה על שפתי ואז סיפרתי לה הכל. היא כמובן הייתה בשקט והייתי בטוח שהיא תנתק לי בפנים אז מיהרתי לבקש ממנה "נוכל להיפגש... אני רוצה לראות אותך פעם אחת לפני ש...." לא היה אפילו שמץ של היסוס בקולה כאשר ענתה "כמובן מתי ואיפה?". חשבתי שאני ימות מהתקף לב עכשיו לפני שהגידול הורג אותי אבל הצלחתי לומר "בחוף הים. זה שקרוב לבית שלך שעליו סיפרת לי אני יגיע מחר בערב זה בסדר?" שוב שתיקה קצרה "כן כמובן אני ימתין לך". כל מה שנישאר לי לעשות אחרי שהתאוששתי מהתקף הלב השני שלי היה להיפרד ממנה עד למחר.
לפני שיצאתי מהבית ישבתי ודיברתי עם ההורים שלי הם לא ידעו כלום ודאגתי שזה יישאר ככה. פשוט דיברנו על הא ודה. רציתי להשאיר להם מזכרת טובה ממני ואז אמרתי להם שאני הולך לפגוש משהיא. כמובן שהם ההורים שלי אז הם היו חייבים לשאול מלא שאלות ולנסות להביך אותי אבל הגבתי לכול ההערות והשאלות שלהם בהבנה. אמרתי להם שאני נשאר את הלילה בחוץ ושלא יצפו שאני יחזור (לא השתמשתי במילה היום בכוונה. לא התכוונתי לחזור). ואז נפרדתי מהם בחיבוק ונשיקה אחרונה שומר את ההרגשה של הבית בתוכי ויצאתי לדרכי האחרונה.
הגעתי בדיוק בשקיעה, השמש הייתה האדומה וכבר נבלעה חציה בתוך הים ואז ראיתי אותה. היא עמדה על שפת המים אשר אדוות המים מהגלים מנשקות את רגליה. שערה האדום הפך להיות להבה בוערת באור השקיעה וברוח ששיחקה בו. כמה שאהבתי אותה.
ניגשתי אליה חושש והנחתי יד על כתפה. היא התקשחה מעט ואז הסתובבה באיטיות לראות מי זה. עיניה הירוקות בעלו אותי כולי בתוכן וכל מה שיכולתי לומר היה "היי". חיוך התשובה שלה היה כל מה שרציתי.
אתם יודעים?יש רגעים שמוקפאים בנצח. רגעים מיוחדים רגעים שלא תשכחו גם עם תאבדו את כל הזיכרון שלכם. רגעים שתמיד יהיו ותמיד היו שם ואתם חיים רק כדי להגיע אליהם. אותו לילה היה אחד מהרגעים הללו.
בהתחלה הינו נבוכים כמו שני ילדים בפגישה הראשונה. ואז ככול שעבר הזמן נפתחנו יותר והכרנו יותר והרגשנו שאנחנו משלימים זה את זו. ואז בזריחה, כאשר השמים התבהרו והשמש הפציעה ושטפה את העולם באור חדש התנשקנו. לא אני נשקתי אותה ולא היא נישקה אותי אלא שנינו ביחד מתאומים כשלם אחד. ואז ישבנו, זרועי מסביב לכתפה וראשה עם שערה האדום מונח על כתפי מביטים בזריחה והיא בוכה.
נפרדתי ממנה על אותו חוף. מביט בה מתרחקת לאיטה ולאחר שהיא נעלמה הורדתי נעלים והבטתי לכיוון הים. תמיד אהבתי את הים שלוו ואין סופי. מקום עם כל כך הרבה אנרגיה וכוח. ואז לקחתי נשימה ארוכה ורצתי מהחוף למים. מריח את המלח באוויר ושובר את הגלים ככול שאני מעמיק ומתרחק מהחוף יותר ויותר.
שוב הרגשתי את חושת החנק אבל הפעם יותר גרועה מתמיד כאשר מי המלח נכנסו לראותי.הכאב והאש היו כמעט בלתי נסבלים וחשבתי להיאבק ולחזור אבל אז קפאתי ברגע. חזרתי לאותו לילה שעבר עלי עכשיו לשקיעה ולחיוך שלה כאשר היא ראתה אותי. הפסקתי להאבק ושקעתי עמוק יותר ויותר לתוך הנצח.
רק אני והיא, משקיעה לזריחה.
לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
