היום אני קיבלתי עוד חלק בפאזל שניקרא אני.
חשבתי שאני פיתחתי עמידות ושליבי טהור
כאשר שאלו אותי מה התכונה הכי טובה שלי אמרתי שאני תמיד שם בשביל חברים שלי ולא שמנה מה
היום השחטתי את עצמי
לאחת הידידות שלי יש בעיה היא כל הזמן נפרדת וחוזרת לבחור אחד (לא בגלל שהוא רע אלא שפו כי הם זוג מוזר אני לא הבנתי למה באמת).
תמיד הייתי בשבילה ניחמתי אותה ועזרתי לה שהם ניפרדו (כי היא הצהירה שהיא לא יכולה בלעדיו וכו' וכו') אבל כאשר הם היו ביחד הייתי מקבל חודש של שקט ואחר כך הגיעו התלונות.
הם נפרדו שוב לפני שבוע והסיפור חזר על עצמו אבל הפעם הם נפרדו לתמיד ושוב פעם היא אומרת לי שהיא מתגעגעת אליו
באותו רגע משהו נישבר בי ואמרתי לה שנימאס לי וזה מספיק
אמרתי לה:
אני מבין שאת מתגעגעת אליו אבל באמת.
אתם ניפרדים חוזרים נפרדים וחוזרים וברצינות אני ממש לא אוהב לומר את זה אבל כבר אין לי מה לומר לך
.
אין לי דרך לנחם אותך או לעזור לך
.
לאחר כמה דקות אמרתי לה שאני מצטער ושאבדתי את האשתונות.
באמת אבדתי אותם אבל אני לא באמת מצטער אמרתי את מה שחשבתי בשלב הזה זה היה כבר מוגזם
נימאס לי מהקטע הזה ביניהם פשוט נימאס לי לישמוע עליה ועל ה-X שלה
נימאס לי לשמוע שהיא מתגעגעת אליו אבל לא סובלת אותו
אבל יותר מכל זה נימאס לי ממני
שאני כל כך חלש ומרוכז בעצמי ולא מסוגל להבין שהכאב שלה יותר חשוב מהרצון שלי
וכואב לי שהגעתי למצב שבו מה שחשבתי על עצמי איננו נכון
ושהגעתי למצב שבו אני מסוגל לומר דיי לחברים שלי.
לפעמים אני חושב שהדרך שלי בסופו של דבר תשאיר אותי לבד אבל עד אז אני צריך להנות מהחברה שהעולם שולח לי
מהחברים שהרוחות מכוונות אולי אליהם
עד שדרכי תשאר בודדה שוב
אבל כנראה שאני מנסה להרוס את זה יותר מוקדם ממה שצריך.
יש לי עוד הרבה ללכת עם אני רוצה להיות שאמאן
ויש לי עוד הרבה יותר לעבור כדי לדעת מי אני באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
