במשך השבוע האחרון שלחו אותי למשימה לאחד מהבסיסים בארץ לתת תיגבור לחובשים במרפאה שם כי חשבו שאין מספיק חובשים (היה יותר מידי הם היו צריכים אותנו ליום אחד בלבד).
באותו יום הייתי צריך לצאת למשימה נורא מענין ללוות את קורס השלמה לקצונה ביום סיור ברצועת עזה.
היה נורא נחמד ישנתי הרבה ובין שנ"צ לשנ"צ (לאלו שלא מבינים שנת צהריים)
בסיום אותו יום ביקרנו במחסום ארז הבנות התחילו לבכות למראה המעבר אבל הם לא ראו את התמונה המלאה (אני יספר על זה בהזדמנות אחרת)
בכל מיקרה הסיפור הולך ככה:
שי הוא אחראי מרפאה במחסום אזר והוא היה האחראי מרפאה שלי לשעבר אז לקראת הסוף אמרתי שאני ילך לומר לו שלום
ידעתי את אחת הקצינות נתתי לה את המספר שלי כדי שתתקשר שהם יסימו ויתכוננו לנסוע.
ואחרי בערך שעה אני רואה שהם לא מתקשרים.
יצאתי ולא ראיתי את האוטובוסים.
למזלי היה לי מספר טלפון של אחת מהקורס הרמתי אליה צלצול והיא אמרה לי שהם כבר בבסיס.
בקיצור שכחו אותי במחסום ארז!!!!!
איכשהו הצלחתי לתפוס טרמפ ולעוף משם (לא היו אוטובוסים).
וככה הצלחתי לזכות ביום חופש.
עכשיו זה מדגים רק דבר אחד. צה"ל לא מטומטם אלא האנשים שבו.
כאן ועכשיו בזאת השעה! זאב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
