מאז שהחליטו על ההתנתקות, הם היו בטוחים שזה אכן יקרה. הם הצטיידו בהערכות של אנשי צבא בכירים, בהוכחות מההסטוריה ובאנשי יחצ"נות לרוב. הם עבדו מסביב לשעון כדי להוכיח לכולם שהם צודקים. גם המנהיגים שלהם הבטיחו להם, זה יקרה, זה יקרה! "היה תהיה!", הכריז אחד מהם.

מהצד השני כבר התחילו להשמע קולות מלגלגים. "אתם חיים בסרט", אמר אחד. "זה יתפוצץ לכם בפנים", אמר אחר. "במקום להגיד שזה יקרה, כדאי שתתחילו להתכונן ליום שאחרי".

ואז הם גילו שזה לא קרה. נו טוב, אמרו לעצמם, בטח זה יקרה מתישהו. יהיו עוד הזדמנויות. בסה"כ זה יהיה חייב לקרות מתישהו.

ושוב זה לא קרה.

ושוב.

ועוד פעם.

לקראת השלב הסופי היה נראה שזה אכן קורה. כמובן שהם השתמשו במקרה הבודד הזה ובעוד כמה מקרים נקודתיים כדי לומר, "רואים? אמרנו לכם!", אבל אף אחד לא ממש הקשיב להם.

היה להם גם צבעים. בורדו-אפור, כתום-כחול, הם כמעט אפילו חילקו סרטים. הם פעלו במשך כל שעות היום, בדיוק מתי שלא ציפיתם ובתחכום רב. הם גם הביאו "מחזקים" שיעזרו להם לשכנע שזה אכן יקרה.

ואז זה נגמר.

"ערב טוב גדי"

"ערב טוב יונית"

"ואנו פותחים בדיווח מיוחד מחומש, המעוז האחרון!!!!" (דמיינו את הדרמטיות של גדי)

"שלום לכתבנו ארז רותם, שמדווח לנו ש... ש.... מה?! סליחה, טכנאי השידור בטח טועה. ארז?!"

"לא גדי, הטכנאי צודק. המתנחלים לא הרגו אף אחד..."