אולי אני עוצמת עיניים כי יודעת שכאשר אפקח אותן שום דבר לא אגלה באמת.

אולי כי אני מעדיפה לחיות בחוסר וודאות, מאשר לפקוח את העיניים ולהרגיש לבד.

תקופת החגים, כל המשפחות יחד.

נפגשים, מתחבקים, מחייכים, סועדים, חוגגים, שותים, מתבדרים, מדברים, מספרים, נהנים.

נוהגים כמו כל משפחה נורמלית בערבי החג.

משום מה אצלי הכל שונה, חוגגים את ערב החג בצביעות, כעס, שמחה שאינה אפילו נושקת לאמת, חיוכים מזויפים, שיחות חסרות עניין.

אמנם אני רחוקה מכל הדת ומכל ענייני היהדות, אבל המינימום שאני יודעת שערב חג הוא ערב של שמחה.

מה שלי אף פעם לא היה.

מעולם לא הייתי בערב חג וחזרתי בוכייה מאושר או עם כאבי בטן מרוב צחוק או סם פשוט מחוייכת כי היה כיף לראות את כולם.

אף פעם.

עם עיניים עצומות אני צועדת, לא רוצה לפקוח אותן לעולם. לא רוצה להיווכח לבדידות שעוטפת אותי.

חשבתי שלעולם לא אומר זאת, אבל לא די לי בחבריי, אני זקוקה למשפחה אמיתית ואוהבת.

ליצ'וק, שצריכה חיבוק ממישהו קרוב.