אל תשאלו מה הקשר של הכותרת למה שהולך להכתב.. האמת שאני אפילו לא יודעת מה הולך להכתב.. הרי זהו הפוסט הראשון.. בפוסט ראשון צריך לספר על עצמך "הי, אני מור, או מוריק, או מורי או מורמוריתה... או פ-ר-נ-ק-ל-י-ן כן כן פרנקלין, הכל באשמת האף.. בת 18 מעופפת, מגיעה לעבודה בימים לא נכונים, או בשעות ממש לא נכונות, אתלטית, לסבית(כפי הנראה) בעלת אח קטן וקירח המגדל אוגרים עד היום שהוא יכניס אותם מתחת לטרבוקה בכדיי שיהיה להם חם ואז הם יחנקו ויהיה לא נעים בכלל, בעלת אח גדול בן 23 שנמצא כעת חצי שנה בחו"ל הסוחב עימו חברה פקעצתית עוד מאז שהם היו בכיתה ט, בעלת הורים שמיינים והזויים וחמודים וליבראלים בצורה שקשה להתאושש מהם, בעלת כלב וכלבה חרמנים,"מתי לעזעזל פוקי יבין שג'ואיס מעוקרת, מתי מתי?" בעלת מכונית "שיפרה" שמה, כוסית על, אוטומטית אך מתפקדת כגיר רגיל, או אפילו לא רגיל, נופר חברתי היקרה עם הפוני, שתזכה למצוות, אומרת שמהרעידות של המוכנית ממש אפשר לגמור. אמ... שנה הבאה אני עושה שנת שירות, אכן,בפנימיה בבאר יעקוב, לעולים חדשים, מקווה שאוכל ללמוד שם את השפה הבין ארצית שלנו "פרוסקה" ->רוסית-למתקשים. גם קווקאזית לא תזיק לי, אחרי הכל, שפה נדירה=)
אחר כך צבא, בלי עין הרע משהו קרבי, אני לא יודעת כל כך איך אני אסבול שם את האוכל, הרי הצמחונות אצלי ממש מטורפת, אבל אני יודעת...? אם בעבודה "ארומה" הצלחתי להתרגל לריח הטונא אני אתרגל גם לאכול שם מעט לחם ומים... קדושה מעונה ממש..."
אחרי הפתיחה הכל כך"סוחפת ומרתקת" שלי, אני אעבור אל הנושא החשוב של היום.. "יום הזיכרון" אתמול היה טקס, יום הזיכרון, בצופים, אני בצופים, ראשגדית, ראש גדוד של כיתה ה, אמ.. מדריכה של המדריכים. או משהו כזה... עזבו... כמו בכל שנה השכבג שזה השכבה בוגרת מעלים טקס, מרגש, כל שנה אני צוחקת, כל שנה, אני שרה על הבמה וצוחקת, מהתרגשות, כל כך עצוב לי שאני פשוט צוחקת... לא יודעת למה.. זה פשוט קורה... השנה לא, לא צחקתי, אמא גם שרה, לזכר דוד שלה, מוטי, היא שרה את "אנחנו שנינו מאותו הכפר" ישר הלחיים והצואר שלה נהיו אדומים, היא תמיד מתרגשת שהיא שרה את השיר הזה, בגלל זה ביקשתי ממנה לשיר, היא כל כך ריגשה וגרמה לי לגאווה, אחרי שהיא שרה , דקה אחרי, היה תורי.. עמדתי מול המקרופון עם עוד זמר שגם ניגן ועוד אחת ששרה, השתלטה לי על המקרופון אבל היה אפשר לשמוע אותי, הפעם לא צחקתי, הפעם התרגשתי ולא צחקתי, הנוכחת של אמא עשתה לי טוב, נורא טוב, והיא לא מבינה את זה כל כך... הקריאו קטעים של ילדים שרשמו על אחיהם שהיה בוגר צופים ונפל במלחמות ישראל, או קטעים שכל שנה קוראים בכל טקס בבית ספר, ביד לבנים, קטעים שכבר יודעים בעל פה אבל תמיד הם מצמררים נורא... תודה לחיילים שנתנו את חייהם למען המדינה שלנו, שנתנו את הדבר החשוב מכל בכדי שאנחנו נוכל לעמוד כא,בארץ ישראל, הארץ המקודשת, ארץ היהודים, שלווים ולא מפוחדים.. תודה! נזכור אותם, גם אם לא הכרנו אותם, נזכור את הנכונות, את הרצון, לתת מעצמם -בשבילינו. תודה!
אוו.. זה נורא כל כך כבד וכואב.. לא בא לסיים ככה פוסט, אמ... שהיום בערב יהיה "יום עצמאות שמח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" ותראו איזה מעופפת, חשבתי שיום העצמאות זה חמישי , ביטלתי את המשמרת והעברתי ליום רביעי ואז נודע לי שביום רביעי חוגגים, קיצר אני הולכת להרוויח קצת כסף היום ב"ארומה" אני מקווה שהיום משלמים 150 אחוז..
ברוכים הבאים לבלוג שלי=)
מור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
