זה כבר זמן רב שלא ראיתי אותה.

לא שמעתי את קול צחוקה,לא שמעתי את קול בכייה,לא שמעתי דבר.

אבל היא שם,אני יודעת שהיא שם,והיא חזקה,ואני למענה רוצה שתתחזק ותחזור מחוזקת אליי.

זה בסדר לחלום עליה בלילה ולהתגעגע?

זה בסדר לשלוח לה הודעות ולצלצל ולא לקבל אף תגובה?

האנשים בוודאי מטפלים בה עכשיו,כל הזמן,כל היום,כל רגע נתון ינוצל על ידם ואף למנוחה.

וזה כבר זמן רב שהגעגועים אליה הורגים אותי.

לאחות אחשיב אותה בעיניי כמו שידענו לפניי שנים.

אני מחזיקה ממנה חזק,יודעת שתעבור את זה.

ובנתיים הכל מתמלא,כי רק בחלומות אוכל שוב לשמוע את קולה,ועדיין לבכות שהיא לא כאן איתי זה זמן רב.

ואנשים לא יודעים;

"אסור לספר" היא אמרה לי בפירוש,מאז רק אחת יודעת שגם היא יודעת עליה,אבל זהו;

אסור יותר לגלות לאחרים,כי היא בפירוש דרשה לכך.

להביט בתמונות,במה שהיא הותירה מאחוריה לתקופה ארוכה,ארוכה.

והייתי רוצה גם לבקר ואסור,או לפחות לשמוע ממנה בשיחה קולית או מסר ואין.

עבר יום-הולדתה,ואני יודעת שהיא שמחה,אז גם אני שמחתי בשמחתה.

רק תחזרי אליי בבקשה,בבוא היום,אני אשאר כאן,לחכות לך,כי אני כבר מחכה 3 חודשים שתצאי משם ותחזרי הביתה.

-

קטע זה נכתב בהשראה של מקרה שעובר עליי ולא מותיר בי מנוח לגביי חברה יקרה.

היא באמת אסרה עליי לספר מי זו,ועל כן לא הוסיף מידע עיקרי יותר,רק אכתוב שאני מתגעגעת אליה נואשות כי פעם היינו כ"כ קרובות וזה קשה להתרחק בעיקר מנסיבות מציקות אלו.

אני רוצה אותה בחזרה אליי,אל ביתה.

נויה ג.

הוא נמצא מעליי ושומע הכל;

כל ציוץ,כל שריקה,כל צפירה.

אז למה הוא בעצם נמצא שם מעליי?

אולי זה בגלל שהוא התגייס וסיכן את עמדתו אל מול אומתו.

כן,זו כנראה הסיבה שעכשיו הוא נמצא שם מעלינו;

מסתכל הוא מבעד לעננים,מעבר לקרניי השמש היופחות,מסתכל ולא פוצה פה.

"זה לא יכול להיות,זה לא קורה,מדוע הוא לא חזר עדיין הביתה?"

ואמא,אבא דואגים מאוד.

אתה לא יודע מה עבר עליהם מאז,מאז שהקצין ההוא הגיע אליכם הביתה.

הבשורה שהם היו צריכים לקבל,אין בשורה מרה מזו.

למה זאת היית צריך להמשיך לעמוד בתחנה הארורה ההיא ולתת לרשע לעבור לידך?

למה?

כואב לדעת שאתה מסתכל מלמעלה עלינו,אבל יותר כואב לא לראות אותך יותר כבן דמותי מחייך,צוחק,מנגן וכל מה שאהבת אז לעשות.

היית חכם,ונאה,ועלם מאושר שזה עתה התגייס.

כ"כ התלהבת מהביחד והמורעלות עלתה לך ביוקר.

אז הנה,גם עכשיו,הוא צופה בי מלמעלה;

הוא לא מנופף לשלום,הוא לא צועק לי:"היי!" ולא רץ לחיבוק.

הוא רק יושב ומנגן לי,

מנגן את המנגינה העצובה שמאז שהוא לא איתנו יותר צצה בראשי עוד ועוד.

כ"כ קשה לתאר ולהסכים למלודיה להתנגן,אבל אם לא זו המלודיה,איך אזכור?

והוא,יושב וצופה בי מלמעלה;

לא צוחק,לא בוכה,לא מחייך,לא מודאג ולא כועס.

רק בוהה בי ובמעשיי היומיים,פן יקרה לי משהו.

הוא נמצא שם מעליי ואין דרך חזור,רק לאמור שעכשיו הוא יושב ונוח לו,אך הייתי הרבה יותר נינוח אם בין החיים היה הוא נמצא,ולא אל בין המלאכים שבשמיים.

-

וובכן,זהו קטע קצר שכתבתי לכבוד יוםהזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

בהיותי חיילת זו שנתי הראשונה,אני חלה עליי את המחויבות בלהרגיש חלק מהמערכת הזו ולהיזהר בכל מעשיי יותר מבשנים קודמות.

ההשראה המצויה בקטע התעורר אצלי בסיפורו של נחשון וקסמן ז"ל אשר נחטף בידיי אנשי חמאס ונהרג גם בידיהם בשנת 1994.

ומאיפה לי המידע הזה? טוב,בטירונות הייתי בפלוגת "נחשון" בבט"ר ניצנים <כיום פלוגה זו משמשת לפלוגת טירונים בנים> ונהגו לספר לנו ולהראות לנו סרט אודותיו וכיצד הוא נפל.

*לא כל המידע המוצג בקטע מתקשר דווקא אליו*

יהי זכרו ברוך ושל שאר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

נויה ג'.