אם אני לא אקליד עכשיו את מה שאני מרגישה בשבועות האחרונים, זה פשוט יתפוצץ לי מול הפנים.

אני חושבת שקשה לי לקבל את עצמי ולדאוג לי, כשנאמר: "אם אין אני לי-מי לי?" ומה שנכון נכון, אני באמת לא הטיפוס שיותר מדיי דואג לעצמו.

זה מתחיל מהדברים הקטנים והמטומטמים של לשמוע מוזיקה בווליום חזק באוטובוס ולצפות שמישהו יגע בי ויאמר לי להנמיך את הווליום..אני סתם מדמיינת דברים אולי, אבל זה אכן קרה.

זה באמת מתחיל מדברים שטותיים ונמשך למעין זה שאני חושבת יותר מדיי על אחרים ולא על טובתי.

"כן, זה טוב שהוא עשה את המהלך הזה, אני גאה בו, אני שמחה בשבילך, אני בוכה בשבילך"..למה אני מרגישה שרק אני יודעת איך לדאוג ולעזור ולאהוב את החברים שלי כשאני בטוחה מניסיון ששום דבר מזה לא יוחזר בחזרה אליי?

אני מתאמצת מדיי?

אולי זו בכלל לא אני שמתנהגת לא בסדר, אולי זה הם..

אני באמת מנסה למתן את עצמי, היו לי כמה שיחות בחיי שהסבירו לי את המצב שבי ולמה אני ככה ואיך אוכל לשפר את הדרך הזו.

כשאני כבר מרגישה שאני יותר מדיי חושבת מה אחרים היו עושים ולוקחת את עצמי כבן-אדם האחרון שיתחשב ברצונותיו, משהו כאן לא מתנהל כשורה.

כנראה שאלך למומחה לקבל חוות דעת על זה ועל מיליון סיבות אחרות שאני מעוניינת לקיים איתו מפגש.

זה יעזור לי אני מניחה איכשהו.

להעלות את הביטחון העצמי שחסר לי,

לחשוב קודם כל ולפניי הכל על עצמי ומה אני רוצה לעשות לפניי האחר,

להסתכל לאנשים בעיניים ולא לרחם ולרצות אותם כי ככה בא לי..

יש לי מגרעות שאני לא כ"כ נוטה לקבלן, וזה קשה, ועוד איך קשה.

קשה לי לקבל מחמאות כי זו כנראה בעיה מהעבר הרחוק בילדותי,

קשה לי לדבר עם אנשים זרים או אנשים שאני נוטה לאהוב (בעיקר עם בנים) ישר בעיניים ללא הבכה עצמית,

קשה לי עם עצמי, נקודה.

אני מדיי פעם דורשת תשומת לב כי כל אחד עושה את זה כמה פעמים בחודש ומקבל את מבוקשו-איש שיח שיוכל לשפוף בפניו את הלב אפילו שהם כבר לא חברים קרובים כמו פעם.

אנשים משתנים? אולי אני משתנה ולא שמתי לב? לא, אני מכירה יותר מדיי את עצמי בשביל לחשוב בכלל על דברים כאלו.

אם השתניתי זה רק מבחינה חיצונית ואולי העמקתי את הקשר החיצוני וניסיתי בדרכי עם עצות מועילות מאנשים שגם כן נעלמו להעלות את הביטחון העצמי שלי.

יש לי ערכים, ויש לי מניעים, ואני רוצה להיות אגואיסטית וכלבה ולפעמים לא לשים זין על הדברים שאומרים עליי וכואבים לי.

אם מישהו צוחק עליי מאחוריי הגב למשל, אני תמיד אחשוב שהוא צוחק עליי, משהו מטורף מהילדות שאני סוחבת עד להווה לצערי, אני מתה לשנות את דרך המחשבה וכשאני מנסה זה מסתכם בערך ב: "נויה, תפסיקי לחשוב ככה, למה שיצחקו עלייך, מה כבר עשית שהצחיק אותם?" ואני מתעודדת קלות אבל לא במידה המספקת אליה אני נדרשת להגיע.

אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי ושאנשים יקבלו אותי ויפזרו לעברי חום ואהבה כמו שאני מפזרת, מה כבר ביקשתי?

ואני רוצה להשתנות ולרדת מהעניינים וההפרעות שהציקו לי בעבר ולהתקדם לעתיד.

בקרוב אסיים את המסגרת הצבאית שלי..ומה אז? אעבוד, אשלים בגרויות, אלמד נהיגה, אלך לעשות פסיכו/ארשם לאוניב' הפתוחה ותוך כדאי שוב אעבוד?

אני רוצה בערך להגיע למטרות האלו ואכן לממשן, רק השאלה יא מי יעזור לי אם לא אני להגשימן?

פסיכולוג יוכל לשנות את דרך מחשבתי ואולי אף לייעץ לי איך להתעלות על מגרעות העבר.

-

תודה רבה שיש לי איפה לפרוק את כל זה.

זה כתוב מאוד לא ברור ואני פשוט זורקת מילים בסדר אקראי ולא איפה שהתכוונתי להשחילן אבל ככה יוצא

הערות לפניי כתיבת מכתב זה:

• בן הדוד כבר חזר מחו"ל, הכל נכתב כשהוא היה בחו"ל והייתי במצב עצבני מדיי והייתי חייבת לפרוק את זה בפינה ולהדחיק
• המכתב מאוד פרטי ואני יודעת שהוא יכול להישמר במועדפים, אבל אני גם רוצה ל]עמים להראות פן יותר אישי פה.

לבן-דודי אשר נופש כעת בדרום אמריקה,

ידענו ימים טובים מאלו שעוברים עליי וגם עלייך למרות שאתה בחוץ-לארץ ואני כאן,
החיילת שמתמודדת עם כל מה שקורה בארץ כשאתה לא כאן.

אתה זוכר שלפניי הנסיעה שלך יצאנו לאכול במסעדה וכשדיברנו על הא ועל דא והגענו לחלק של לדבר על סבתא ואני ציינתי באוזנייך שיש לי בקושי זמן לבקרה עקב זה שאני חיילת ואתה עומד לטוס עכשיו?
אם כן, אתה אמרת לי באלו המילים: “תלכי לבקר אותה עוד עכשיו, לפניי שיהיה מאוחר מדיי כדאי שתנצלי כל שניה שהיא כאן בחייך עודנה חיה" ואני פקפקתי מעט אבל ידעתי שהמשפט הזה שלך ירדוף אותי גם לאחר פרידתנו לפניי הטיסה שלך.

ונכון שמאז שדיברנו יצא לי לבקר אותה לפחות פעמיים והיא רעדה לי ביד כשהחזקתי אותה והיה כ"כ קשה להישאר לידה בלי לרחם על איך היא הגיעה למצב הזה ואיך עוד אפשר לעזור לה.

שום דבר הרי לא הכין אותנו למה שעמד לקרות להבא.

קודם זו הייתה החתולה שלך שנפטרה כמה שבועות ספורים לאחר שטסת.

זו חתולה שאני מכירה מאז נולדתי והייתה אצלכם, אבל בע"ח באים והולכים וצריך לדעת להתמודד גם עם עזיבתם.

יש כאלו שיקחו את זה כדבר מסוים של "אז נוכל להשיג עוד חתול, מה הקטע?" אבל אני בטוחה שאמא שלך הייתה יותר בקטע של: "אוי לא, יקח לי זמן להתגבר על זה, אבל כרגע אני עסוקה בלעזור ולשקם את אמא שלי".

וכן, הגיע היום המיוחל.

היום האחרון שציפיתי בו שיקרה משהו נוראי לאחר יום סביר בבסיס.

אני חוזרת הביתה, שומעת מוזיקה לעיטי, והנני עולה במדרגות ונכנסת לדירה.

את הסצינה הבאה קשה לתאר במצב כזה שאף-פעם עוד לא ראיתי את הוריי עומדים או יושבים איפה שהיו בסלון.

אמי ישב על הספה, פניה נפולים-קרה משהו...משהו חמור.

אבא שלי מתקרב אליי, אני התחלתי להסס ולשאול מה קורה ויצאה לי השאלה המגעילה הזו: "מי מת שאתם ככה?".

זהו, מכאן הגיע נקודת האל-חזור.

בהלוויה היית חסר לי ולכל המשפחות שלנו.

בהלוויה של סבא עמדת לידי, ועכשיו הייתי אמורה לתמוך באמי ולהחזיק אותה בעודנו צועדות לעבר איזור הקבורה.

אמך ואחיך נשאו הספד שהרטיט את ליבי והמטיר בכי מעיניי בין רגע.

ואתה בילית לך אישם בדרום אמריקה.

אז כן, המון השתנה ועוד לא נפגשנו מאז שחזרת...יש כ"כ הרבה על מה לדבר, פנים מול פנים, אתה ואני.

רק חבל שבין היתר אני אהי מוכרחה להזכיר לך את מה שאמרת לי לפניי שטסת..

-