מתעוררת,פוקחת את עיניי ומביטה מעלה אל התקרה.

פותחת את התריסים שבחלונות חדרי ומהמהמת:"אווח,שוב קר בחוץ ושוב זה יהיה יום חורפי".

את כבר כמעט שנה שלמה חיילת,נויה,הגיעה הזמן שתתרגלי לזה שאת קמה מוקדם בכל יום בבוקר בדיוק כמו שהתעוררת עד עכשיו מוקדפ בכל בוקר וגם בחורף שעבר.

"אבל בחורף שעבר",אני אומרת לעצמי,"זה היה בטירונות שהתעוררתי ב5:20 והיה קפוא".

קור של בוקר,אני לא יכולה להסביר כמה זה חודר לעצמות.

בטירונות כשאתה מתעורר ולא ביקיצה טבעית ובמיוחד כשאתה בחורף,קשה לצאת מהמיטה או מה שנקרא מיטה מתקפלת.

מילא ללכת לישון בקור של הלילה את זה אני מבינה כיזה קורה בארץ בערבים של לא רק בחורף.

אבל בבוקר? בשביל מה?

אני הולכת לעשות ענייני לפניי שאני עולה על מדים.

יש את הרגע שבין השלב שאת עומדת לפשוט בגדייך לזה שאת מכינה את הבגד הראשון של החולצה הארוכה שמתחת לחולצת המדים.

בררר..מאיפה הרוח הזו חדרה לחדר שלי ולמה דווקא אל עורי?

אני ישר מתלבשת,נועלת את נעליי הכבדות,סירוק קל בשיער וסידור הפריזורה,מעט איפור על שפתיי ויוצאים לדרך.

הו,לעזאזל,עכשיו אחריי כל הסידורים העליונים של האיפור והתסרוקת עליי לזכור שקר בחוץ עכשיו ולכן עליי להתעטות בסוודר המחמם של הצבא.

מתעטפת בסוודר ויוצאת לדרכי.

בנסיעות ובהמתנה להגעת האוטובוס אני ניחנת על האזרחים שקמו בשעה זו כמוני ואפילו יותר מוקדם,כי מי הרי יודע כמה זמן הם המתינו כאן עוד לפניי שהגעתי.

אוקיי,עוד כמה חיילים עם מעיל,סוודר,מעיל,מעיל ו..אחד שלא חושב כנראה שיהיה קר או שמה חושב שזה יהיה סביר ללכת רק עם המדים וללא כיסוי חורפי מעליהם.

בסדר,שזו תהיה הבעיה שלך אח"כ להיות בבית חולה ומצונן.

נראה אם הרופא הרחמן שלך מקופת-החולים יעניק לך גימלים תמורת החולי שלך ולא רק כדורים וטיפות אף ומשהו למצוץ כדי שהגרון ירגיש יותר טוב.

ואז עולים על האוטובוס הראשון.

יש מקום ישיבה? הו,כמובן שישאר רק ליד המעבר,נפלא.

זה תמיד עושה לי כאבי ראש לשבת ליד המעבר ואני לא יודעת למה.

עוד אחת מהבעיות הפסיכוסומטיות שחלו עליי?

נזהרת וממהרת למקום המושב הפנוי ליד המעבר.

לצדי יושב ליד החלון איש ששקוע בספר או בלימודים ברוסית.

דינג-דונג,מישהו עומד לרדת!

הנה,הגענו לתחנה הסופית שלי.

האם מישהו נשאר באוטובוס איתי? כמובן שלא,רק אני משרתת ומעיזה להמשיך כך בשגרה של לנסוע שעה וחצי לבסיס הרחוק מביתי.

יורדת ורצה אל עבר הכניסה ומציגה למאבטחים את התעודה המוכרת.

נכנסת.

אופה שמן גורר עגלה עטורה סופגניות לקראת החג הקרוב.

קצת יותר מדיי מוקדם,לא? הנה עוד איש אשר בטוח התעורר לפניי ועמל על הסופגניות לקראת היום המצופה.

ומה עכשיו? למהר אל עבר התחנה השנייה.

עוברת כמה אנשים זרים בדרך אל המקום המחכה לי.

הגעתי,אללי,כמה חיילים מחכים עכשיו בתחנה כמותי וגם הם בטוח התעוררו באותו הזמן כמוני ועשו את הדרך עד לכאן באוטובוס משלהם.

עוד חיילות בסוודר ועוד בנים נועזים ללא חלק עליון מכסה.

אחת עם צעיף,אחת עם כפפות,הו! הנה חייל במעיל.

עולים על האוטובוס לאחר דחיפות ומשיכות מי יזכה לעלות קודם.

*עולה לאחר כל ההסתערות*

בדרך מאזינה לרדיו בפלאפון.

וקר,אבל אני כנראה לא מרגישה את זה כי הסוודר אכן עושה את עבודתו.

הנה הגענו לאחר חצי שעה בדרכים לבסיס.

יורדים והולכים לש.ג

-

קר,קר מאוד להיות בחופש בבית לשבוע זה של חנוכה,אבל לפחות אני לא בצבא שם בכלל הייתי קופאת בדרכים האלו ובחזור בכלל..

מי שבוודאי שירת באחד מהמקומות הרחוקים מהבית יבין אותי מה זה להתעורר לבוקר קפוא בחורף הראשון שלי בסדיר ולא בטירונות.

מפחידה אותי המחשבה שעוד שנה וזה יהיה החורף האחרון שלי כחיילת,אבל מה לעשות-מתבגרים וממשיכים הלאה..

יהיה בסדר,רק תחזירו לי את השמש ודי לדיכאון האפרורי בשמיים,אנחנו עוד לא הגענו ללונדון!

נויה