לא נורא

יומולדת הוא יום רנדמולי, לקח לי שנים רבות להבין את זה.

אין שום משמעות בחייו של אדם לכך שכדור הארץ סיים להסתובב פעם שלמה סביב השמש. ובכל זאת כל פעם מחדש היום מעלה בי מחשבות נוגות.

בעבר בדקתי דרך היום הזה כמה אנשים זוכרים אותי ומתקשרים לאחל מזל טוב, הרגשתי ממש את הקדושה שביום הזה, הוא כולו היה סביבי וסביב מה שרציתי. הוא היה היום בו מותר היה לי הכל, להבריז מבית הספר להתעורר מאוחר, לבזבז כסף ולדרוש מהסובבים אותי התחשבות ברצונותי.

בשנים האחרונות הפך היום הזה ליום של חשבון נפש, פתאום מצאתי את עצמי הופך את יום ההולדת ליום כיפור הפרטי שלי.

שאלות על העבר, העתיד והווה שכבר הופך לעבר הפכו להיות מרכזו של היום הזה ושל הימים שקדמו לו. הגעתי לגיל 27, כן את הבלוג הזה פתחת לפני 12 שנה, גם אני לא מאמין שעבר יותר מעשור מאז שאני יודע לדבר או לכתוב. גם אני מופתע כל פעם מחדש כשאני נזכר מה חשבתי על בני 27 כשהייתי בן 17 או אפילו בן 22.

אני עוד ילד אני אומר לעצמי, אבל אני כבר זקן מגיל צעיר. אולי החיים אצלי הולכים בכיוון הפוך, אולי פעם רציתי להיות זקן עם ילדים ונכדים והיום אני רוצה להתהולל ולחיות כמו נער. אני מתגעגע לגיל ההתבגרות, מתגעגע לימים שהייתי יוצא לים, מתכתב עם חברים בICQ וחי את המציאות שלי. אני מתגעגע לאהבה הראשונה (לא לזאת שהתאהבתי בה, לתחושה) לתחושה שהכל פעם ראשונה. הייתה תחושה שעוד מעט יש שידור חוזר ולא הכל סופי.

זכורה לי האמירה שלימודים אפשר להשלים ונעורים לא. לא יודע אם זה נכון או לא, לא בטוח שהשניים סותרים אחד את השני אבל בהחלט הגעתי לגיל שהתחושה שאופפת אותו היא שאני מתחיל לבצע דברים בפעם האחרונה בחיים. אני יודע, יש פרק ב' ואנשים התחילו ללמוד את מה שהם אוהבים בגיל 40 ואנשים מתים בגילאים מאוחרים יותר ואפשר להתגרש ואפשר לטייל בעולם גם בגיל השלישי וכל שאר הססמאות. תחסכו אותם ממני. 

אני חי פעם אחת והבשורה הזאת כשלעצמה מפחידה אותי. אני חי פעם אחת את גיל 27 ויומיים ואני חי פעם אחת את גיל 27 ושלושה ימים. מה שלא עשיתי בגיל ההתבגרות כבר לא אעשה באותן עוצמות. אני מיושב בדעתי, לא רוצה להתגרש, רוצה לגדל את ילדי, רוצה עבודה אחת טובה שאני אוהב, כזה אני.

מצד שני אני רוצה עוד ועוד, רוצה ללמוד עוד, רוצה לעשות עוד, רוצה לטייל עוד לראות עולם לחוות להיות לבלות. הסתירה הזאת בתוכי מבעבעת בימי ההולדת.

חשבתי לפני כמה לילות על אלוהים, אין לילה שאני לא מסיים במונולוג לעצמי. פעם על אלוהים, פעם על המוות, פעם על ההיסטוריה, פעם על משפחה, ילדים, חברים, העתיד, העבר ההווה (שכאמור הפך לעבר). אני כל הזמן חושב. אני לפעמים חושב שהסיבה שאני כל כך עייף זה שאני כל הזמן חושב.

אלוהים הוא הדמות המופלאה ביותר שיצרה האנושות, מה טוב לה לאנושות בדמות חסרת מגבלות שמסייעת לנו לדמיין שאחרי המוות יש עוד משהו. הייתי בלוויה לפני שבועיים, באופן אינסטיקטיבי האמנתי בלב שלם בלוויה שאחרי המוות יש משהו, הקושי היה כביר, אמא שבוכה על קברו של בנה זה התגלמות העצב האנושי, אולי התמצית של העצב האנושי. לא האמנתי שאבכה, אני כמעט לא בוכה, תמיד אומר שאת הדמעות גמרתי בשבעה של אבא שלי, אבל בכיתי. והאמנתי שיש משהו אחרי המוות כי איך אפשר שלא.

בימים כסדרם אני מאמין שאין כלום אחרי המוות, שהכל נגמר, שינה ארוכה ונצחית, בלי תודעה בלי חלומות בלי כלום. כמו שמדמיינים שהכלב מת ככה גם אנחנו. פעם לא פחדתי מהמוות, היום אני לא מפסיק לפחד ממנו. נראה כאילו הוא אורב בכל פינה, תאונות דרכים, רצח, הרג בטעות מלחמות אלוהים יודע...

שוב אלוהים.

ניטשה הרג את אלוהים בספר שלו, לא סיימתי את הספר אז אני לא יודע למה. אבל כשקראתי את זה זה היה לי טריוואלי שאלוהים מת. לפני שנרדמתי התהפכה לי הבטן מהמחשבה שאין אלוהים. לא בגלל מוסר, אני לא צריך את אלוהים בשביל לדעת מה צודק ומה לא. בגלל שאין תכלית לכלום אחרי שהוא מת. או שיש? לא סגור על זה. אני רוצה להשפיע על אנשים, אני רוצה לעשות טוב אנשים, זאת התכלית שלי. לפחות ככה אני תופס אותה. אולי אלוהים נמצא בתכלית, הזאת אני לא בטוח.

איך כל זה קשור ליומולדת, ובכן זה קשור. הגעתי לגיל 27 וחשבתי האם אני במקום שאני רוצה להיות, האם אני מרוצה מהחיים שלי, האם אני חווה את הרגעים האלה במלואם או שאני נותן להם לחלוף על פני עד שיגיע מותי. התשובות היו די מייאשות, אבל אולי זה טבען של תשובות כאלה להיות מייאשות. לפעמים אני מקנא באלה שלא חושבים ולא מתברברים עם עצמם, הם נהנים מכל רגע בזמן שאני מתענה על שאלות קיומיות. 

אז אחרי כל המחשבות על היומולדת של גיל 27 התחלתי בספירה לאחור ליומולדת של גיל 28. הייתה שנה טובה, אני חושב. זכיתי להגשים חלום גדול בגיל 26, ראיתי את ההופעות הטובות בהיסטוריה (תזכור את זה אתה שם כשתקרא את זה כשתזדקן...שמעת?? כן אתה!). למדתי, הרחבתי את אופקי, אני במערכת יחסים עם בחורה שאני מאוד אוהב ורוצה שתאהב אותי. זה מספיק, לא?

עד הפעם הבאה.