6:32.
לפי הצג על המחשב.
אני אפילו לא יודעת מה אני עושה פה.
אני רק יודעת שלא הצלחתי להירדם הלילה.
נרדמתי והתעוררתי. נרדמתי והתעוררתי. עד שהשמש התעוררה גם היא.
ולא יכלתי להירדם שוב.
ואז, אחרי שעה של שכבה חסרת מעש במיטה, קמתי. פשוט מצאתי את עצמי פה.
בתור "דור העתיד" [מילים גדולות וכבדות מידי לטעמי] הלכנו אתמול לטקס היישובי.
איך שהמסכת החלה, מצאתי את עצמי מנגבת דמעות מהלחי.
"כולה ילדים בכיתה ו', מה הם כבר יודעים?!"
אז אולי הם לא יודעים עדיין. ולא מעכלים. אבל אני כן.
כל שנה אני מבינה מחדש את הקטעים הנקראים בטקסים בצורה שונה. כל פעם עוד פרט מתחבר לאחר,
וזה, יוצר את העצב הכי גדול.
כל שנה המספר הזה גודל. ואז שוב. ושוב. ושוב. ואז, אז נכנסים למלחמה, ואז הוא גודל לא במאה אחת. בכמה. באלפים.
ועל מה?! על שטחים? על כבוד? על משחקי כח?
גם.
אבל בעיקר, עלינו. על הבטחון שלנו.
סיפורי גבורה יש אינסוף.
על אבא לשתי בנות שקפץ על רימון כדי להציל את שאר המחלקה, תוך ידיעה מלאה שכעת, הוא הולך אל המוות.
על אבא לתינוקת קטנה שיצא לקרב ולא חזר כבר 20 שנה.
"אז תשאל האמה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשניים, שוקטים,
ויאמרו לה: אנחנו מגש הכסף,
שעליו, לך ניתנה, מדינת היהודים."
השנה, יצא לי לחשוב פעם ראשונה עד כמה שזה קרוב.
על בני דודים בצבא.
על השמינסטים והש"ש שיהיו שם עוד כמה חודשים.
על אחי והשכבה שלו, ששם שנה הבאה.
ועלינו. שנהיה בזו שאחריה.
ועל כמה שזה חשוב שאנחנו נהיה שם.
כי מי אם לא אנחנו?!
"[...] הם יוצאים מתוך המטוסים המרוסקים ומן הטנקים השרופים
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
גבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם סכריות ועונדים על צוארם פרחים
ואני מביט בהם והם כלם שמחים
אלה האחים שלי, אלה האחים.
[...]
אז פתאום הם שומעים קולות מכרים ובוכים
והם מביטים הביתה אל אבא ואמא, אל הנשים והילדים והאחים
ופניהם דוממות והם עומדים נבוכים
ואז מישהו מהר לוחש: סליחה, אבל היינו מכרחים
נצחנו בקרבות וכעת אנו נחים
אלה האחים שלי, אלה האחים."
"ונזכור את כולם,
את יפיי הבלורית והתואר..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
