לא עשיתי זאת עד עכשיו, אבל פשוט, איך לומר- לא יכולתי להתאפק יותר. הדברים עובדים יותר טוב כשיש מקלדת- אז בלי מילים מיותרות, הבה ונידחק כולנו לפינה האפלה של המירמור, וזה הולך ככה-

הכל התחיל בבוקר אחד... או בלא- בוקר לא- אחד, קרה מקרה ונעשה מעשה ו- נולדתי. אי אפשר לשנות את זה. מאז זרמו הרבה מאד מים בביוב החיפאי, ומילות מירמור במחברותיי ועל מבחניי ("אני שונאת מתמטיקה!", מבחן, כתה י"א). ימים עברו והנה הגיע יום אחד, בו עשיתי החלטה גורלית (או שמא "החלטתי עשייה"?) עשיתי חיפוש קצר באינטרנט, השגתי מס' מספרי טלפון, חייגתי, עשיתי בירורים, חישובים, חבטתי בקיר, התייעצתי עם אמא, התייעצתי עם חברות, עם חתולים... ו- נרשמתי!

נרשמתי לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית!

זה קרה לפני חודשיים בערך, עדיין הייתי חיילת (מזמן), ומאז... אח... מאז חיי אינם חיים.

ההכנות לקורס היו מלאות כוונות טובות, בכל סופשבוע בבית, הייתי עוברת על שישים מילים באנגלית ועוד כמחצית מזה מילים בעברית, בכל רגע פנוי והפסקת צהריים הייתי פותרת את חוברות ההכנה... ככל שהקורס התקרב, כך גם נמאס לי!

ואז, התחיל הקורס.

גיליתי שהקורס החד שבועי הוא חוייה תרבותית ומאתגרת משהו, כמובן שלקח לי בדיוק שיעור אחד לזכור את השמות של כל הכיתה ולהבין שהמדריכים חיים במין עולם משל עצמם. עולם שמח ונחמד שבו הפסיכומטרי הוא עולם שמח ונחמד.

יש לי הרבה רצון טוב, יש לי כמות של מוטיבציה, יש לי טיפת שכל, ועוד פחות מזה כוח רצון. אבל אני מנסה. אני משתדלת. אני מתאמצת...

                       אתם צוחקים???? אני לא עושה כלום חוץ מזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    שום דבר!!!!! חוץ מלעדכן בלוגים משועממים!!! 

אני מבלה שבועות שלמים בחדרי החשוך, שעוד רגע מאיים להפוך לחדר מרופד. אני חולמת על משולשים ישרי זוית בלילות.

טוב, נמאס לי- אני חוזרת ללמוד