ריק & רול

לקראת סוף התיכון התחלתי לגלות את עולמו של הרוק המתקדם. זה התחיל מדברים קלים יותר להאזנה כמו פינק פלויד, (חלק) מקינג קרימזון וקאמל. בימים האחרונים שלי בבית לפני היציאה לשנת השירות הורדתי מלא אלבומים (התודות לאימיול ופורום אגדות רוק בתפוז) וצרבתי אותם על דיסקים לקחת איתי. הז׳ארגון התרחב מדארק סייד אוף דה מון לכל מיני צפצופים לא קשורים וסולואי תופים בני עשר דקות. הרגיש לי כמו איזה מבחן טעם נרכש שאתה צריך לעבור על מנת להיות מבין במוזיקה.

ערב אחד במהלך אמצע השבוע חזרתי לקראת הלילה לקומונה מהבית. לא זוכר אפילו מה הסיבה שבגינה זה לא היה בראשון בבוקר כבימים כתיקונם. עליתי על האוטובוס עם דיסק של קינג קרימזון בדיסקמן. מהחלון הכל חשוך ובאוזניים חצי שעה של כל מיני צפצופים לא קשורים. לא יודע אם הסיטואציה הזו מתאימה לשמוע את המוזיקה הזו, אם בכלל קיימת אחת.

האוטובוס התקרב לצומת המרכזית בה הייתי אמור לרדת על מנת להחליף אוטובוס להגיע לקומונה. האור התגבר ופנסי הרחוב שברו את חשכת הכביש המהיר.

לא ירדתי. לא רציתי לרדת. המשכתי עם האוטובוס עוד 15-20 דקות וירדתי אחר כך. על האוטובוס השני שהייתי צריך להחליף אליו עליתי בתחנה מוקדמת יותר והגעתי לקומונה. הרווחתי עוד קצת זמן עם עצמי ועם קינג קרימזון.