ריק & רול

יש משהו מאד כיפי בסקס מנותק שנותן לך לחוות את האלמנטים החיתיים והלא מתחשבים שבך: לא מתחשבים ברגשות, לא מתחשבים בנורמות, לא מתחשבים בשיקולים "מה אם". אתה מנתק את עצמך לחלוטין מהסיטואציה ונותן רק ליצרים להכתיב את הטון.

קל לי מאד לנתק את עצמי. ליתר דיוק, קשה לי להיות מחובר במאה אחוז לעצמי, לעבר שלי ולמי שאני כעת. כבר כתבתי פה קודם שבשלב מסוים החיים בזוגיות ובמסלול קריירה תובעני הופכים להיות מעין ישות עצמאית שמנהלת את עצמה - יש איזו שגרה וטייס אוטומטי שמכתיבים לך את היום יום ואתה כבר לא צריך להחליט באופן אקטיבי על כל חלק בו. לצד היתרונות שבדבר, יש גם לא מעט דברים שמתפספסים בין לבין.

לפני מספר שבועות נזכרתי באיזו חבורה שהסתובבתי איתם קצת לקראת סוף י"ב בעקבות קשר של ידידה טובה שלי דאז עם מישהו משם. מאד נהנתי להסתובב איתם והרגשתי שהנה, זו החבורה אליה פיללתי כל חיי להשתייך במקום להסתובב עם ליאור המעאפן הזה וחבריו. לאחר מספר חודשים דרכנו התפצלו בשל העובדה שאני התחלתי את שנת השירות ולא הגעתי הרבה, אותה ידידה שהיוותה את הגשר לחבורה נפרדה מבן הזוג שלה וגם אני לאורך הזמן התנתקתי ממנה.

בכל אופן, לפני מספר שבועות נזכרתי בהם וקצת התחלתי לחקור בפייסבוקים שלהם (עם כמה אני עדיין חבר). נזכרתי שלאחד מהם היה פה בלוג ואפילו הזכיר אותי בו פעם בקטע מאד מחמיא יש לציין. אז לאחר העלאת הזכרון הקצרה מהאוב קראתי את הפוסט המדובר והעלתי חיוך קל על פניי. חייב לציין אבל שהכניסה לפוסט לא בהכרח באה בכזו קלות, כאילו התמודדות עם איזה שד מסוים בי שמפחד לגלות איזה דבר נורא עלי, שכנראה לא קיים. 

אפשר לומר שכל המהות של הבלוג הזה זה "פאודרפינגר לא שבע רצון עם משהו בחיים שלו וכותב על זה". מושאי חוסר שביעות הרצון כמובן משתנים עם הזמן וכך גם הסיבות להם, אבל הרעיון בגדול יישאר. עד לפני כמה שנים התסכול וחוסר שביעות הרצון נבעו מחוסר הצלחה שלי בכל מיני תחומים - אני לא מצליח למצוא עבודה, לא מצליח למצוא בת זוג, לא מרוצה מהמעגלים החברתיים שלי וכו'. מאז דברים השתנו ואני מצליח. הצלחתי למצוא עבודה שאני אוהב שמשלמת טוב, הצלחתי למצוא בת זוג שאוהבת אותי ואני אוהב אותה וגם מאד שלם עם החברים שלי והאנשים שמקיפים אותי. הכל טוב על הנייר, אבל תמיד בתהיה שיכול להיות יותר טוב או לפחות אחר. התסכול מחוסר ההצלחה לעשות משהו הפך לתסכול, או לפחות תהיה של "האם אני בכלל עושה את הדבר הנכון". התחושה האינסופית של ההתבגרות, הלידה שבדרך והזמן שאוזל לבצע שינויים בחיי, גם הם סוגרים עלי.

אני נזכר למשל בכל מיני סיטואציות מהתיכון ואיך התנהלתי בהן בצורה מסוימת, בעוד שכמה שנים אחר כך התנהלות שונה ב180 מעלות נהייתה ברירת המחדל שלי. כשאתה חי במקום מסוים ובצורה מסוימת, הראייה שלך מוגבלת לאותו עולם ואתה לא מסוגל לחשוב על להתנהל בסיטואציה מסוימת אחרת, או אפילו יותר מזה - לנתח את אותה סיטואציה אחרת מעבר לדלת אמותיך.

ואני לא יודע אם כל ה"הכל טוב על הנייר" שנכתב כמה שורות למעלה באמת תקף, או שמא מדובר באיזה ניתוח מציאות בראי עיניי כעת, שייתכן שבעוד מספר שנים אסתכל על כל התקופה הזו בצורה של "מה לעזאזל עשיתי עם עצמי אז" כמו עם ליאור, שנת השירות או אפילו תקופתי שם. המשותף לכל אלו זה שמדובר בתהליכים, אינטרטקציות ומערכות יחסים שנמשכו לאורך זמן ושכבר הייתי יחסית אנגייג'ד בהם.

הדבר שמעודד אותי בכך שזה כנראה לא יקרה זו הסיבה שגם אז ברגע האמת ידעתי להגיד שזה לא טוב לי. על ליאור כתבתי מספיק חרא ברגע האמת וכך גם על שנת השירות שבה אני זוכר את עצמי יושב שעות עם עצמי בתהיות של "מה לעזאזל אני עושה פה עם האנשים האלה". עם כל הרומנטיקה של שם והעצלנות שלי של לחפש כעת קישורים לפוסטים ישנים, תאמינו לי שהיו לי לא מעט רגעים קשים עם תחושות שניתן להגדיר אותן בדיעבד כדכאון. 

הגיל גם מהווה פרמטר. אני כבר לא בן 18, 21 או אפילו 27. למרות שמישהו במשרד נתן לי 28 לא מזמן ואני מקווה שזו מחמאה. אני לוקח דברים בצורה אחרת, יותר שקולה, פחות דרמטית וקיצונית, ואולי עם גם פחות רצון, אמונה או אפילו איזה צורך בשינוי מהותי בהם.