ריק & רול

בקיץ 2011 לפני שנסעתי לשם, התחלתי לשים לב לימים שמתחילים להתקצר באזור של סוף אוגוסט. זה הפריע לי. זה הפריע לי ולא היה לי שום דבר שהייתי יכול לעשות בנושא זה מלבד פשוט לחכות עד ליום החילוף הבא.

התקופה הזו של השנה הגיעה גם כעת. אממה, הפעם זה בא לי בסוג של השלמה, אולי אפילו ברצון מסוים. באה לי טוב ההתכנסות הזו פנימה. קיץ בתל אביב זה כיף של דבר, אבל הוא יכול להיות נורא מאמץ מנטלית, וזה עוד בלי להזכיר את החום והלחות.

כמה חודשים לפני אותה הבנה שחלחלה לי באותו אוגוסט, עברתי איזשהו משבר אישי מסוים ששיתק, הוריד וכינס אותי למשך כמה שבועות. ישבתי תקוע עם עצמי בבית של ההורים והתחלתי לפתח ציפיות בגובה דשא לגבי העולם. חשבתי בכלל לא לנסוע, שמה לעזאזל אני צריך את הכאב ראש. רציתי להוריד הילוך, אולי אפילו לשכור דירה בשכונה של ההורים שלי ממישהו מהמשפחה שלי, לעבוד באיזה סניף מקומי של מקום העבודה המסריח שעבדתי בו אז ולהיות מהאנשים האפרוריים האלו שאתם רואים כל בוקר על האוטובוס עם סגנון חיים שלא דורש יותר מדי מאמץ וגם לא מספיק יותר מדי תמורה בהתאם.

תודה לאל שום דבר מזה לא קרה. המשבר (ליתר דיוק, האילוצים שגרמו לו) התנדף כלא היה, חזרתי לחיי הרגילים רעב מתמיד, סיימתי את התואר, נסעתי אל הלא נודע, והשאר כמובן היסטוריה (של פוסטים בבלוג).

אני חי חיים שמחייבים אותי לשמור על עצמי בטונוס שרירים גבוה. גם אם לפעמים אני רוצה, אני לא יכול להרשות לעצמי להתמסכן כמו אחרי הדחייה (אפילו לא באמת פרידה רבאק) מבלה או כמו אחרי כל אחד מהמשברים בקייצים של 2013 ו2014 וכל משך הזמן שביניהם שכלל רדיפת שמלות אינסופית, אוננות ומשחקי מחשב. אבל זה קשה. בא לי לפעמים קצת לחזור לזה, להגיד פאק איט על הכל ולהישאר ער כל הלילה עם איזה משחק מטופש, אבל למה זה טוב?

לתחזק את כל זה מצריך הרבה אנרגיה שלפעמים צריך להטעין והיא לפעמים קצת נגמרת.