סמוראי הכורסה

נוסף על המינוי אצל הלורד ברקלי, סוויפט ציפה לקבל גם תפקיד כנסייתי חדש באירלנד, והוא אמנם זכה לקבלו. 

הפעם, מונה לכומר הקהילה בלארקור, כפר זעיר (שכבר לא קיים בימנו), הסמוך לעיירה טרים, עם קהילה אנגליקנית קטנטנה.

בשונה מקילרוט הפראי, עם הרים וים סוער, לארקור נמצא במחוז מית' השטוח כפלטה, ומרוחק רק יום רכיבה בודד מדאבלין, כך שסוויפט חיבב את מינויו החדש הרבה יותר – הייתה שם אפילו כנסייה!!!

הוא בנה מחדש את בית הכומר החרב, עיצב את גדת הנחל הסמוך בדומה לתעלה הולנדית (לפי זכרונותיו ממור-פארק) ושתל לאורכה פרחים ועצי פרי. כל זה, מן הסתם, עלה כסף. את כספם קיבלו אנשי הכנסייה לא בצורת משכורת סדורה, אלא דרך איסוף המעשר ומהשכרת אדמות הכנסייה, מה שמכונה "גְלֶבּ". המחצית הראשונה של הבעיה היא שלא היה בנמצא פראייר שישלם את המעשר במלואו, ומלאכת איסופו הייתה עמל מייגע.

"אמנם מנהג המעשר בא מכוח האלוהי, אולם איסופו בפועל הוא עבודת השטן", - התאונן סוויפט. (באנגלית זה נשמע טוב בהרבה, ואני מנסה לתרגם את זה בשעה 5 בבוקר, אחרי שהשיעול הבלתי-פוסק של הילדה העיר אותי סופית. אז תסלחו לי. הנה המקור:

 Although tithes be of divine institution, they are diabolical execution.) 

המחצית השנייה של הבעיה היא שאדמות הגלב של לארקור היו זעומות, ורק לאורך השנים סוויפט הצליח לייצר שטח נאה, כשהוא רוכש אדמות מכספו. המצב ששרר בלארקור היה שגור והפתרון השגור למצב הזה היה איחודן של כמה קהילות תחת השגחתו של כומר אחד. כך, נוסף על כהונתו בלארקור, סוויפט היה גם הכומר של ראת'בגאן ואגר, יישובים סמוכים, נטולי מאמינים פרוטסטנטיים לחלוטין. מאה ומשהו שנים מאוחר יותר, באנגליה הויקטוריאנית, לא ראו בעין יפה איחוד קהילות מן הסוג הזה וכינו אותו "חטא הפלורליזם", שמונע מן הכומר לשרת כראוי את קהילתו. אלא שבזמנים של סוויפט, לכמרים הזוטרים לא הייתה שום ברירה – סוויפט היה צריך לכלכל אך ורק את עצמו, בעוד שמרבית הכמרים האנגליקניים היו נשואים ואבות לילדים, והמצב העמיד אותם בעוני דוחק ומייאש.

ניהול כלכלת הכנסייה בקהילותיו הפך את סוויפט לחשב מוכשר ולמומחה בכל הנוגע לחקלאות. בשנה של יבול מוצלח, אפשר היה לצפות להכנסות בסך 200 פאונד, אולם לכל זה נלוו תשלומים רבים: מס על רכוש הכנסייה, המשכורת של סגנו, שניהל את טקסי הכנסייה כל אימת שסוויפט נעדר מן המקום (יותר מ-50 פאונד בשנה), 15 פאונד של משכורת למשרתו האישי, 10 פאונד עבור אכסון והאכלת שני סוסיו, מזון, שתייה, מלבוש...

העניין הער של סוויפט בכספים יגרום לו לעסוק בסוגיות כלכליות בחיבוריו, ויום אחד אף יהפוך אותו לגיבור אירי לאומי.

חישוביו של סוויפט בפנקסו.

שבעה חודשים לאחר שהתמנה ללארקור, זכה סוויפט במינוי נוסף – הוא קיבל את פריבנדת דאנלווין בקתדרלת סיינט-פטריק שבדאבלין. הבה נסביר זאת לאט יותר: פריבנדות, כאמור, היו הזכויות להכנסה מרווחי הקתדרלות. מחזיקי הפריבנדות בסיינט-פטריק, למשל, נדרשו לנאום דרשות, על-פי התור, ולהשתתף בפגישה השנתית של חבר המנהלים של הקתדרלה. מתוך כספי הפריבנדה (המעטים למדי) סוויפט נאלץ להפריש את משכורתו של מחליפו בפועל בקהילת דאנלווין, כ-50 קילומטרים דרומית לדבלין. המינוי הזה לא היה זוהר כלל, אולם הוא העניק לסוויפט דריסת רגל בקתדרלה החשובה ביותר באירלנד, ולימים הוא יהפוך למנהלה.

עוד דבר שקרה, בינתיים, הוא קבלת התואר "דוקטור" בתיאולוגיה מטרינטי-קולג' שבדבלין. שוב, כמו במקרה של התואר "מ.א." שלו, סוויפט לא נדרש לבצע חובות אקדמיות כלשהן, אלא רק לשלם סכום נכבד של 40 פאונד. אין ספק שהח"כ לשעבר מש"ס יאיר פרץ פשוט נולד מאוחר מדי ובישראל מדי – הוא ורבים טובים אחרים יכלו להתהדר בתארים מתקדמים מאוד באנגליה של המאה ה-18. סוויפט, על כל פנים, מאוד נהנה מן התואר שלו.

תפקידו העיקרי של סוויפט, תפקיד הכומר הביתי אצל המשנה למלך החדש של אירלנד, הלורד ברקלי, היה אזכור נוסף למערכת היחסים שלו עם טמפל. סוויפט קיווה להתמנות גם למזכירו האישי – זה לא צלח. אחר-כך, הוא ציפה לסיועו של ברקלי בהשגת מינוי עתיר-הכנסה בקהילת דרי בצפון-אירלנד. הסיוע לא בא, וסוויפט רתח על כך שנאלץ להסתפק תחת זאת בלארקור הקרתני – אף שלאמיתו של דבר, המינוי לא היה תלוי בברקלי כלל, אלא בבכיר אחר, וסוויפט קיווה וכעס לשווא.

מצד שני, הקרבה לברקלי ולבני משפחתו הכניסה את סוויפט הצעיר למעגל אריסטוקרטי משכיל ומלוטש, ותרמה להתפתחות נוספת של כשרונו הספרותי. בתקופה הזאת מתחילות להתרבא הפארודיות הקטנות שלו, וסגנונו הייחודי מבצבץ דרכן. כך, לדוגמה, אנחנו רואים את כישורי החיקוי הנדירים שלו ואת ההומור האופייני שלו (אמירת הדברים המגוחכים והמזעזעים ביותר בארשת פנים רצינית להחריד) במתיחה שעשה לאשת מעסיקו, ליידי ברקלי, כמה שנים מאוחר יותר – היה זה כבר בלונדון (ברקלי הוחלף בתפקידו כעבור שנה בלבד, אבל סוויפט שמר על קשר).

ליידי ברקלי נהגה לבקש מסוויפט להקריא לה מספרו של רוברט בויל. אנחנו מכירים את בויל בתור הכימאי הגאון, אולם ספרו "הרהורים ארעיים על נושאים אחדים" היה קובץ מסות בסגנון מונטן, - מחשבות שמתעוררות לנוכח צפייה בחפצי יום-יום ("זרם תודעה", שנים רבות מאוד לפני שויליאם ג'יימס טבע את המושג), רק בלי הברק המונטני ועם תוספת פהקנות כפולה ומכופלת. סוויפט שנא את ספר, ששימש לבעלת הבית "חומר הרדמה רוחני".

בויל וספרו.

יום אחד, כאשר התבקש להקריא, הוא הקריא מתוך הדפים שכתב ושתלם בתוך הכרך: "הגיג על אודות המטאטא".

-  בחיי, - אמרה ליידי ברקלי, - איזה נושא תמוה! אם כי, אין לדעת, אילו לקחים מועילים שואב האיש המופלא הזה מדברים טריוויאליים לכאורה. אנא, ספר לנו, מה הוא אומר על כך.

- "אין ספק שאדם בן-תמותה אינו אלא מטאטא... ענפי העץ הללו, שהיו פעם נקיים וטהורים, נגררים בידי איזו משרתת מטונפת, נידונים לעבודה שחורה, ובצחוק הגורל – נגזר עליהם לנקות דברים אחרים בעוד שהם עצמם מתלכלכים....  

...המטאטא, אולי תגידו, אינו אלא סמל לעץ שעומד על ראשו; אולם אנא מכם, אמרו לי, מה הוא האדם, אם לא יצור הפכפך? סגולותיו החייתיות גוברות על העת על אלה התבוניות, ראשו נמצא היכן שראוי שתהיינה סוליותיו, נגרר על-פני הארץ. ובכל-זאת, חרף כל מגרעותיו, הוא מתיימר להיות מחדש עולמי ומתקן הרעות החולות. הוא חודר לכל פינה וחריץ של הטבע, שולף משם את ההשחתה החבויה ומרים ענני אבק במקומות שלא היו בהם קודם-לכן – חולק עם העולם את כל אותם הזיהומים שהוא התיימר לטאטא."

התעלול התגלה לאחר שליידי ברקלי המורשמת סיפרה לאורחיה על הקטע המסוים הזה ואלה פתחו את הספר והפילו מתוכו את הדפים – היא הייתה הראשונה "לצחוק ולהודות שהנוכל חסר המעצורים הזה אכן הצליח לשטות בה כהוגן".

אבל דמרוש מעיר, ובצדק, שסוויפט, שהיה מפורסם בכישרונו לגחך ולהישאר רציני לחלוטין בעת ובעונה אחת, לא רק צוחק פה על ליידי ברקלי, על בויל הרוחניקי, על טבע האדם הכללי – הוא מדבר כאן על עצמו, כאדם וכמחבר גם יחד.

המשך יבוא...