סמוראי הכורסה

אופקי הקריירה הנגישים ביותר מבחינת סוויפט היו בכנסייה, אבל הוא לא נחפז במיוחד להיסמך לכמורה.

בשונה מן התפישה המקובלת בימנו (תפישה שנשענת על בורות מוחלטת בכל הקשור להיסטוריה, תכונה שלמרבה הצער רווחת כל-כך בעולמנו) אנשי הכנסייה לא בדיוק שחו בזהב או ליקקו דבש. חרף הדרישות הגבוהות למדי מבחינת ההשכלה (תואר שני) וכמות העבודה שהשקיעו, הכמרים השתכרו בדוחק. סוויפט השאפתן ממש לא שש לחיות חיים שכאלה, והמטרה, מבחינתו, הייתה לטפס עד לדרגת בישוף, שאכן הבטיחה כסף, כוח והשפעה.

ברם, בשלב זה, הוא ציפה לסיועו של טמפל בהשגת אחד משני היעדים – משרה פוליטית או "פְּרֵֶבֶּנְדָה" – זכות להכנסה עבור משרה באחת הקתדרלות. במקרים רבים, מדובר היה בהכנסה שלא הצריכה למלא בפועל איזה תפקיד כנסייתי. חלוקת הפרבנדות הייתה נתונה להחלטה של המלך, והרי המלך היה חברו הקרוב של טמפל. הוא התארח במור-פארק לעיתים קרובות (המקום הזכיר לו את הולנד, מולדתו) ובעתות שבעל הבית סבל מהתקף נוסף של שיגדון, סוויפט היה נקרא להתלוות אל המלך בטיוליו בגן – ויליאם השלישי אף הואיל בטובו להראות למזכיר הצעיר, כיצד יש לחתוך את גבעולי האספרגוס, כדי שלא יקמלו בשנה הבאה. מן הסתם, המעמד היה מרגש, אבל תועלת רבה לא צמחה ממנו: טמפל לא שש לבקש טובות מהמלך למען מזכירו, וכל מה שהמלך חשב לנכון להציע מיוזמתו הוא משרת קצונה בצבא – תפקיד שלסוויפט לא היה כל עניין בו.

היכרות אישית עם המלך אכזבה אותו – השקפותיו של סוויפט אמנם היו שמרניות בכל ימי חייו, אולם כבוד גדול למלכים לא נכלל בהן. נראה שגם נטיותיו הדו-מיניות של ויליאם השלישי לא תרמו להתלהבותו של סוויפט ממנו.

מרי השנייה, מלכת אנגליה - חמודה דווקא, לא ברור, מה היה לוויליאם לאכול זרגים מן הצד.

השליחות הפוליטית היחידה שטמפל הואיל בטובו להפקיד בידי סוויפט נחלה כישלון. הנושא היה התנגדותו של המלך ליוזמה הפרלמנטרית לקבע בחוק את חובת הבחירות התלת-שנתיות. נבחרי הציבור חששו שמא המלך ירכיב בדרך-לא-דרך פרלמנט צייתן לרצונו, ולאחר מכן יאריך את כהונתו עד אינסוף. המלך, מן הסתם, לא התלהב מהצרה נוספת של תחום סמכויותיו והתחיל להתעקש. טמפל חשש שהתעקשות זו עלולה לפגוע מאוד במעמדו ושלח את סוויפט על-מנת לשכנע את חברו הוותיק שלא להתעמת עם הפרלמנט בסוגיה העקרונית הזאת. ב-1693, סוויפט בן ה-25 יוצא ללונדון ונושא הרצאה מלומדת, מלאה בנימוקים מתוך ההיסטוריה האנגלית, בפני המלך ויועציו. התוצאה הייתה אפסית, והאיש הצעיר מקבל שיעור בענווה. אם כי, בהערת אגב אפשר לספר שבשנה הבאה המלך נאלץ להסכים לחקיקה, מכיוון שנזקק לכספי המסים (שהיו נתונים לסמכותו של הפרלמנט) לטובת המשך המלחמה מול צרפת.

כך או אחרת, העבודה אצל טמפל לא נשאה פרי קרייריסטי רצוי. סוויפט גמר אומר לחפש את מזלו בכנסייה של אירלנד. בשנת 1692 הוא השיג את התואר השני שלו מאוניברסיטת אוקספורד (חרף מה שנהג לספר מאוחר יותר, הדבר לא הצריך לימודים כלשהם, אלא בסך הכול תשלום וראיון אישי) והיה מוכן כעת להסמכה לכמורה. אף-על-פי שעזב את ביתו של טמפל למורת רוחו של מעסיקו, הלה בכל-זאת כתב לו מכתב המלצה שנדרש לרשויות הכנסייה.

הוא הוסמך לכמורה וקיבל מינוי. מן הסתם, כאשר נסע לאירלנד, ציפה סוויפט לקבל מינוי בדבלין או באיזו קהילה פרוטסטנטית סמוכה לבירה, אולם מה שקיבל בפועל עלה על הגרועים שבחששותיו: קילרוט הוא חור שכוח-אל גם כיום, אבל בימיו של סוויפט זה היה טיזאילנאבי לשמו. כנסייה לא הייתה שם, אבל זה לא היה נורא, מכיוון שגם מבקרי כנסייה לא היו שם. היה זה אזור שהרוב המוחלט של האוכלוסייה בו היו מהגרים סקוטיים פרסביטריאניים. סוויפט תיעב סקוטים ופרסביטריאניים במידה שווה.

חורבות הכנסייה האנגליקנית בקילרוט. בזמנו של סוויפט, זה נראה בדיוק אותו הדבר.

אחרי שנה שאין לתארה אלא "מבאסת ת'תחת" הוא בלע את מה שנשאר מגאוותו וחזר למור-פארק, שוב נאלץ להשלים שוב עם התלות המשפילה בחסדי ויליאם טמפל.

מה בכל-זאת זכה סוויפט לקבל מטמפל? השכלה ומקצב כתיבה – אפשר לומר על טמפל דברים רבים, אולם שתי תרומות שלו לסוויפט אין להכחיש: ראשית, הוא העניק לו גישה חופשית לספרייה שלו, אחת הטובות ביותר של זמנו, וכך התוודע המזכיר הצעיר לשתי הסוגות שתשארנה אהובות עליו בכל ימי חייו – ספרי מופת (איליאדה, אודיסיאה וכו') והיסטוריה, שם הוא העדיף היסטוריה ממוקדת באישיים הגדולים; שנית, סוויפט למד רבות מסגנון הכתיבה של טמפל עצמו: בהירות, דימויים מובלטים, ומקצב שיוצר קרבה בין הכותב לקורא. אם כי, בשונה מטמפל, סוויפט גם השכיל לעשות שימוש טקטי בסגנון הזה, ולהנחית על הקורא מהלומות מפתיעות.

לנו זה נראה סבבה, אבל סוויפט סבל שם - אחוזת מור-פארק.

בינואר 1699 טמפל הלך לעולמו. בצוואתו הוא הוריש לסוויפט מאה פאונד ואת הזכויות על פרסום הכתבים שלו (מן הסתם, יחד עם החובה לערוך אותם ולדאוג לפרסומם). יש להניח שטמפל הגאוותן סבר שבכך הוא מבטיח את עתידו הכלכלי של מזכירו, אולם בפעול, המלאכה הקשה הזאת הניבה בין 200 ל-250 פאונד של רווחים – סוויפט נאלץ לעמול על שבעת הכרכים הללו 10 שנים אחרי מות טמפל.

מכל יתר הבחינות, סוויפט עזב את אחוזת מור-פארק במצב עגום למדי. הוא הגיע לשם בגיל 21 ויצא משם בן 31: בלתי-מוכר בעליל, ללא קשרים משמעותיים, כומר נטול כנסייה. הוא ניסה את מזלו בלונדון במשך כמה חודשים, בתקווה לסיוע מידי חבריו רמי-המעלה של טמפל, אולם שום סיוע לא בא. בסופו של דבר, הוא נאלץ להסתפק במשרת הכומר הביתי של לורד ברקלי, המשנה למלך החדש של אירלנד, שהתכוון לצאת כעת לשליחות הזאת.

המעביד החדש, לורד ברקלי. לכמה יחס אפשר לצפות מפרצוף כזה?

אפשר לנחש שג'ונת'ן ידידנו היה מריר.

המשך יבוא...