מעטים הימים שבהם כולם מצדי יכולים ללכת לקיבינימט, וזה אחד מהם.

אני צריכה מישהו שיחבק אותי ויתמוך,

לא ישפוט אותי לפי מה שכן עשיתי ולא עשיתי,

שלא יחשוב שאני מישהו אחר ממה שאני באמת,

שלא ישתעמם ממני,

שלא ירתע מזה שהחדר שלי כולו מבולגן, ושהדלת שלי שקופה,

שיבוא עכשיו בדיוק,

שלא ינסה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם,

שלא יבהל מרגעי שתיקה, שיהיה לו הכי נח עם זה,

שלא יגע בי,

שלא יצחק עלי,

ושיאהב בלי תנאים.

אף אחד בעולם לא יכול להיות כלכך מושלם.

"אני אפרוש את כל הקלפים על השולחן.."

 "הכל נורמטיבי.."

"ואני לא הראשונה.."

"לפעמים אני מצטערת שנתתי לך להרגיש.

כלכך השתנית לי בידיים אבל אני לעולם לא אוכל לתת לך לעזוב."

"תכתבו את כל התוצאות על דפי נייר, רשימות של הערות,

והדבר היחיד שאני אצרח לכם במיקרופון לכתוב, ולכתוב שוב ושוב"

יש דברים שגם אתם לא יודעים.

"I'm under your spell
God, how can this be?
You know I've been through hell
don't you see?
There'll be nothing left of me
You made me believe

Believe me, I don't wanna go
And it'll grieve me, cuz I love you so
But we both know

Wish I could trust just that it was just this once
But I must do what I must
I can't adjust to this disgust
We're done and I just
Wish I could stay"

בקיצור, חזרה רשמית.

עכשיו, כשיש לי רק חברים שאני אוהבת על הגב ואף אחד מיוחד שאני מפחדת שיקרא כאן, אולי יש לי את האומץ לחזור.

גם קראתי בבלוג הקודם שלי, ו, וואלה, גיליתי שפעם כתבתי הרבה.

So here I am..

עודמעט פוסט.