לפעמים זה נורא לשבת על קו האופק כשהשמש משחקת לי בין האצבעות ברגליים, ולהסתכל עליכם משחקים במחבואים.

(ואחרי הכל, מילים סתומות לא יעזרו לך בכלום.
אבל את לא האדם שיציג את תחתוניו לראווה.

תנו לי רק להתכסות בשמיכה ולהנות מהשקט.)

(ואולי אני צריכה להיות כמו האנשים ברחוב. אני צריכה להסתיר את הפרצוף האמיתי שלי ולתת לליקוקים לעשות את שלהם. אולי אני צריכה לשקר ולתחמן, ולדבר על אנשים אחרים בנימה מרושעת כזו ולצחוק בארוחות משפחתיות ואפילו להביא שוקולדים.
אולי אנשים שנושכים אותם בטוסיק חוזרים לבקש עוד, אולי.
ואולי העולם הוא סכר אחד גדול עם אדם אחד מאד קטן, שתוקע את האגודל בסכר כל השנה, רק כדי שהמים לא יתפזרו.)