לא ידעתי לקראת מה אני הולכת כשהתחלתי לצפות בסרט הזה. הסיבה היחידה לכך שבכלל רציתי לראות אותו הייתה שרציתי לראות את דניאל רדקליף בתפקיד אחר פרט לזה של הארי פוטר.
אני לא רוצה להסגיר הרבה, אם מישהו מעוניין לראות את הסרט, אבל ראיתי ביוטוב סרטון קצר ויוצא דופן [כן, זאת הגדרה טובה] מהסרט שכלל את דניאל וזה סיקרן אותי. משום מה, לפי אותו סרטון, חשבתי שכל הסרט הולך להיות, פחות או יותר, מעולה.
טוב, זה לא קרה.
במחצית הראשונה של הסרט בכלל לא הבנתי לאן כל העסק הזה מתקדם, זה נראה כמו סרט צולע על 4 יתומים שעושים שטויות. וגם עכשיו, כבר אחרי הצפייה בסרט לא אשקר ואומר שזה סרט מדהים. אין שם שום אפקטים מיוחדים, אין אקשן במיוחד, אין כלום. אבל סרט שמסוגל להביא אותי לידי דמעות בסופו בהחלט שווה את הזמן שלי. הייתי מגדירה את הסרט כדרמה רומנטית.
ועדיין לא סיפרתי לכם על מה מדובר, אני מודעת לזה.
הסרט מספר על ארבעה יתומים בבית ספר קתולי אי שם בשנות ה-60, שמקבלים מתנה ליום הולדתם (שחל בדצמבר), חופשה ליד הים. הילדים, שעייפו מהלימודים והקרבה לדת, שמחים לצאת לחופשה.
הם מגיעים למקום ומתאכסנים אצל זוג חביב ומבוגר שהסכים לקבל אותם לחופשת החורף.
אל תיבהלו אם לא תראו שלג וגשם במשך כל הסרט, הרי בכל זאת מדובר באוסטרליה, ששם הטמפרטורה תמיד הפוכה לעונת השנה.
ארבעת הנערים הם מאפס (דניאל רדקליף), מיסטי, ספארקס וספיט, כאשר מאפס הוא המבוגר שבהם. הנער הצעיר ביותר, מיסטי (שהסיפור מסופר מנקודת מבטו), הוא גם בעל הקשר הרב ביותר לדת ותמיד מנסה לשכנע את הנערים האחרים לנהוג לפי החוקים. זה לא תמיד מצליח, כי האחרים אוהבים לשתות בירה, לעשן ולרגל אחר שכנות מתפשטות.
הדבר שמיסטי חושק בו יותר מכל הוא שיאמצו אותו, והזדמנות כזאת מגיעה כאשר הנערים נמצאים בחופשה. זוג חשוך ילדים שוקל לאמץ את אחד הנערים ומיסטי מקווה שהם יבחרו בו, לכן הוא גם אינו מספר על כך לשאר הנערים.
מאפס, כאשר מגלה על עניין האימוץ, אומר שהוא כלל לא רוצה שיאמצו אותו. הדבר שמעניין אותו הוא הנערה שהכיר ואשר פתחה בפניו עולם חדש ומופלא שעד כה לא הכיר.
בנקודה מסוימת היחסים בין הנערים מגיעים לידי משבר וכאן מתחיל החלק המעניין של הסרט, שאותו אני לא אספר לכם.
הסרט מבוסס על ספר הנושא את אותו שם שנכתב על ידי Michael Noonan.
מה ששבה אותי בסרט הוא הרעיונות שבו.
אלמנט האמונה מודגש כאן במיוחד, והוא בא לידי ביטוי בדמותו של הילד הקטן מיסטי, שמאמין באמונה שלמה וזה מה שעוזר לו ומשמח אותו. הוא רואה את הנזירות מבית היתומים שבו חי בכל מקום, גם כאשר הוא רחוק מהן. הן מדברות איתו ומייעצות לו וזה מעלה חיוך על פניו.
דבר נוסף שרואים בבירור בסרט הוא החברות החזקה בין ארבעת הנערים, למרות שאחד מהם מבוגר יותר משלושת האחרים. הוא משמש להם מעין אח גדול ומגונן, למרות שלא תמיד הוא אחראי.
החברות שלהם היא מעל ומעבר לכל דבר אחד בסרט הזה, חברות שמאחדת ארבע נפשות בודדות והופכת אותם ואת הקשר ביניהם למשהו מופלא וייחודי, למשפחה.
לדעתי, אלה הם הסרטים הכי טובים שקיימים. נכון, הסרט הזה הוא דל תקציב, רק 4 מיליון דולר הלכו על הסרט (ואני לא יודעת כמה חזרו, אם בכלל), אבל זה כל היופי.
סרט לא תמיד חייב להיות מלא באפקטים מיוחדים ודמויות לא מהעולם הזה. לפעמים סיטואציות פשוטות מהחיים יכולות להפוך סרט פשוט לסרט משמעותי. ולסרט הזה לא חסרה משמעות.
הסרט הזה, בסופו של דבר, מלמד כל אחד משהו על החיים, וזה סוג הסרטים שאני אוהבת.
וקצת על משחקו של רדקליף...
כשדניאל אומר שהוא לא רוצה להיות תמיד הארי פוטר, הוא עושה הכל כדי להוכיח שהוא רציני.
מעבר לכל דבר אחר, אני יכולה לומר שהוא אמיתי. הוא צוחק, הוא בוכה, הוא נרגש, הוא כועס, הוא אפילו שר! (ומזייף, בהחלט) וכן, לדעתי הוא בהחלט הוכיח שהוא יכול להיות שחקן רציני ולא רק הנער הממושקף שכולנו אוהבים.
לא בטעות הדמות שלו כה שונה מדמותו של הארי פוטר הטוב והתמים, רדקליף לוקח בכוונה דמויות שונות לגמרי באופיין, כי הוא רוצה להוכיח שהוא מסוגל להכל.
לדעתי, הוא גם מצליח.
זה לא הפוסטר הרשמי של הסרט, אבל הוא פשוט יפה יותר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
