.Until i say so

ראיתי היום מישהו בטלוויזיה והוא הזכיר לי את דאגלס. נתקפתי געגועים עזים.

אני זוכרת אותו היטב, את דאגלס. הייתי רוצה לכנות אותו 'דאגלס שלי', אבל היות ומעולם לא באמת היה שלי, לא אוכל לכנותו כך.

אני זוכרת היטב כיצד הכרנו, אני זוכרת שזה היה ביוזמתו. בעצם, כל דבר שעשינו היה ביוזמתו. ואני מצידי, לא התנגדתי.

לעולם לא אוכל לשכוח איך הוא נראה. ואולי רק עכשיו אני חושבת כך, כי הזכרונות עוד טריים, אך 'נצח' הוא מושג גדול ומפחיד מידי מכדי שאוכל להתחייב לכך שאכן אזכור אותו לתמיד, ואקיים את ההבטחה. הוא היה בלונדיני רוב הזמן, אך זה היה לפני תסרוקת המוהיקן שלו. לא שנאתי אותה. מי יודע איך הוא נראה היום ואיזו תסרוקת משוגעת עשה הפעם, אולי בכלל נמאס לו מהכל ועכשיו יש לו גלח. לא יודעת ולא אכפת לי, הייתי אוהבת אותו גם בלי שיער בכלל.

והוא תמיד גרם לי להתנהג מוזר, שונה, אחרת מהדרך בה התנהגתי בדרך כלל, אבל זה היה טוב, הוא גרם לי להעז. אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור, לא באמת, אלא רק בצורה מטאפורית שכזו, ושמה לב להבדל העצום שהתחולל בי. אני זוכרת מה היה לפני שהכרתי את דאגלס, אם כי הזכרונות מתחילים להתערפל בשלב זה, ואני מרגישה כיצד הפכתי לאדם שונה לגמרי בזכותו. לפעמים אני תוהה איך חיי היו נראים אילולא הכרתי אותו. כעת אני נזכרת בתקופה היפה שהייתה לנו, אני נזכרת כיצד הייתי מחייכת כל פעם שהייתי חושבת עליו. אנשים היו חושבים אותי למשוגעת, ולא אכחיש שתיאור זה רחוק מן האמת. הוא גרם לי להשתגע.

הוא ראה את החיים כפי שהם, על כל הטוב והרע שבהם, וזה מה שגרם לי להעריך אותו מן ההתחלה. הוא סיקרן אותי ומשך אותי אליו, ואני, סקרנית מטבעי, הייתי חייבת לברר על מה הוא חושב, מה הוא יודע ואיך אני משתלבת בנוף שלו.

היו לדאגלס חלומות רבים ובחלוף הימים חלומותיו הפכו גם לשלי, שהרי חלק אותם עימי ולימד אותי לחלום יחד איתו. חלמנו על דברים רבים, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כשאור הירח מאיר את החדר ומוזיקה שלווה מתנגנת ברקע. אך המוזיקה לא תמיד הייתה כזו, לעיתים השקט והרוגע היו מתחלפים במוזיקה סוערת וקצבית, אתם יודעים, בשביל ליצור אווירה מתאימה.

דאגלס העריך מוזיקה טובה ואני הערכתי אותו על כך. הטעם שלנו היה שונה לרוב, אך הוא לא שפט אותי ואני לא שפטתי אותו. כששני אנשים מבינים זה את זה כמו שאנחנו הבנו, לומדים לקבל את הכל, את כל תכונות האופי, את היתרונות, החסרונות ולעיתים גם מוזיקת פופ.

הוא נהג לספר לי על החברות שלו לשעבר, איך הן היו ומה עשו. לעיתים היה מוסיף ומתאר דברים שלא בהכרח הייתי צריכה לדעת, אך זה לא היה מפריע לי. הוא חשב שאהיה מובכת, או אולי קיווה שלחיי יקבלו גוון אדום והוא יצחק על התמימות שלי. לא נתתי לו את התענוג הזה. טוב, את זה לא. ואני מצידי סיפרתי לו על אידיוט אחד שהייתי מאוהבת בו, מאוהבת נואשות. דאגלס הוציא אותי מהבוץ ההוא ואני לעולם לא אשכח את זה.

וכך התקרבנו, אולי אף יותר ממה שהיה נחוץ באותה התקופה, והזמן עבר לו לאיטו.

הכל היה נפלא, באמת, לא היה יכול להיות טוב יותר. אז מה בעצם קרה? מה שקורה הרבה פעמים. הלכנו והתרחקנו. הוא היה עסוק בעבודתו ואני בלימודיי ופשוט הלכנו ונעלמנו עם הזמן. זה קורה הרבה פעמים, דברים מהסוג הזה. אנשים הולכים לאיבוד, קשרים מתרופפים, ידידות נעלמת.

לפעמים אני נזכרת בו בגעגוע ובחיוך קטן, ואז הזכרונות הנעימים מציפים אותי. אני לא מתחרטת על שום דבר שהיה ושלא היה ומקווה שגם הוא מרגיש כמוני.

והאיש בטלוויזיה שלא היה דאגלס, אך הזכיר לי אותו, זוכה להכרת תודה גדולה ממני, שהרי הוא הזכיר לי ידיד טוב שהיה לי פעם.

דאגלס, שמעולם לא היה באמת שלי, ואני מעולם לא הייתי שלו, אולי אך בזמן וביקום אחר.

ואני זוכרת אותו ואולי גם הוא זוכר אותי ומתגעגע, אך רק מעט ורק לפעמים, בלילה, כשהוא עוצם את עיניו ומזמזם מנגינה ששמע פעם אצלי לפני שנרדם, וחושב על הזמנים היפים שהיו לנו ביחד, ולא מתחרט, כפי שאני לא מתחרטת.

וואו. סיימתי בית ספר.

מי היה מאמין, הא?

טקס הסיום שלנו היה אתמול והחל מהיום אני אדם חופשי לחלוטין, אין לי שום מחויבות.

אני עדיין לא מעכלת לחלוטין את העובדה שסיימתי בית ספר, שזהו, אין יותר לימודים, מורים, בגרויות, שיעורים, עבודות, והרבה אנשים שאני לא אראה יותר (אולי רק בפייסבוק). אבל ברגע שיעבור שבוע, חודש, חודשיים ואני כבר לא אראה את כל אלה שהייתי רואה כמעט כל יום, רק אז אני אתחיל להבין, לא מוקדם יותר.

לא בכיתי אתמול בכלל, אפילו לא בשיר סיום, אפילו לא בחיבוקים האחרונים עם החבר'ה. פשוט לא הבנתי, כי זה בלתי נתפש בשלב הזה עדיין.

אז בעוד כמה זמן אני חושבת שאני אבין ואולי אז אני אבכה ואזכר בגעגוע, בינתיים עבר רק חצי יום, עוד מוקדם מידי להבין.

הטקס היה נהדר. באמת.

הייתי נורא סקפטית לגביו בהתחלה (באמצע ובסוף, גם), אבל היה מעולה.

אחרי שהטקס נגמר ניגשתי לאמא שלי ושאלתי "נו, איך היה? לא הספקתי להבין כלום."

בהתחלה קצת צבט לי בלב שלא קיבלתי את התעודה על הצטיינות במגמת האומנות, אבל אני יכולה להודות עכשיו בלב שלם ובלי שום חרטה שזה שקיבל את התעודה, זה מגיע לו בצדק. וזאת הפעם היחידה שאומר את זה.

אבל אל תרחמו ואל תזילו דמעה עדיין, כי יצאתי משם עם פרס ניחומים קטן וצנוע שאני אוהבת לקרוא לו (וכל השאר גם):

תעודת הצטיינות שכבתית!

!Yeah, baby

עכשיו זהו לא סתם בלוג של בחורה חכמה, זה בלוג של המצטיינת השכבתית.

עוד 2 תלמידים קיבלו את ההצטיינות יחד איתי, אחת מהם זו חברה טובה שלי.

מבחינתי, לא היה סיום ראוי יותר לשתינו מאשר קבלת תעודות ההצטיינות האלה, כי מה לעשות, באמת מגיע לנו. אני אוהבת את העובדה שסיימנו את בית הספר כשוות בהישגים שלנו. 

ואני רוצה לציין עד כמה אני גאה בה, כי היא אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכירה.

אז מה עוד היה לנו? אה, כן, חיבוקי פרידה.

בזמן שכל חדר ההלבשה שלי הזיל דמעות על הפרידה הצפויה, חברה שלי ואני עשינו מין פארודיה קטנה על כמה אמ, פקאצות שהתייפחו זו על כתפה של חברתה (הן חברות, הן הולכות לראות אחת את השנייה גם אחרי בית הספר!). זה הלך ככה:

"יוליה!"

"איראדה!"

*חיבוק אמיץ וקולות בכי רמים ומזוייפים*

"טוב, זהו. סיימנו."

*צחוק*

:)

.Next destination: sushi bar