.Until i say so

אין לי דרך אחרת לתאר את מה שעובר עליי עכשיו.

זה הכל בגלל המלפפונים.

מסתבר שאני שוב נשארת בבית בגלל הקיבה שלי, שתמיד מרגישה שכשמזמינים אותי ליום הולדת, אז צריך להתעורר ולהכאיב לי. כמעט כל אירוע שאליו מזמינים אותי מלווה בכאב בטן לא נעים במיוחד, ולרוב התוצאה היא שאני בוכה ונשארת בבית.

אבל בואו נתחיל מההתחלה...

הכל התחיל בתחילת ספטמבר 2005, כאשר חזרתי לארץ מאוקראינה.

השעה הייתה, כמדומני, חצות ובמטוס הגישו ארוחה.

עכשיו, טיפ חשוב שלי אליכם, ילדים: אף פעם אל תאכלו אוכל שמגישים לכם ב-12 בלילה, לא משנה עד כמה טעים זה נראה.

אני לא חושבת שהייתי רעבה במיוחד באותו זמן, אך העקרון המנחה של כל רוסי [במקרה הזה - אוקראיני] טוב הוא:

"לוקחים - תיקח, מרביצים - תברח" ואפשר גם במילים אחרות "זה בחינם? תביאו את האוכל!"

ואני, כאוקראינית טובה במיוחד [נו מה, כרגע חזרתי משם] פעלתי לפי עיקרון זה ואכלתי את האורז המוזר ועוד מגוון מהדברים שהגישו לי.

וזה לא שאמא שלי לא המליצה לי לא לאכול, אך העיקרון המנחה בער בעצמותיי ופשוט הייתי חייבת לפעול לפיו.

התוצאה הייתה שבוע בבית חולים וחיידק שלא עוזב אותך מהר.

אני רוצה לציין שזאת לא הפעם הראשונה שהגעתי לבית חולים בגלל אוכל, רק שזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי משם עם חיידק.

ברזומה שלי נמצאים גם: 3 פרוסות לחם שהובילו למיון, תותים שהובילו למיון ועוד שלל דברים שהובילו למיון.

מאז גברו הדברים שאני לא יכולה להכניס לפה שלי ולהשאיר אותם שם [בקיבה, נו] עד למועד יציאתם הרצוי.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי אבטיח וכל פעם שאני אוכלת בננה זה לא נגמר טוב.

ועכשיו, מסתבר, מלפפונים.

והנה אני, יושבת בבית וכותבת את הפוסט הדבילי הזה במקום לצאת למסעדה.

אבל היי, לפחות קיבלתי 95 במתכונת בהיסטוריה. זה מנחם, לא?

מכירים את זה שאתם נשארים בבית ואז מפסיקה לכאוב לכם הבטן? לא? אני כן.

זה היה אמור להתפרסם ביום ההולדת שלי, אבל למדתי להיסטוריה באותו יום ונרדמתי מוקדם על הכיסא שלי עם הדפים ביד.

ואתמול לא הייתי ליד המחשב בגלל משהו שלא היה תלוי בי... אז זה מה יש.

אנשים תמיד מתעקשים לשאול במה הגיל החדש שונה מהישן.

אני לא רוצה לנפץ את האשליות של חלקם, אבל הדבר היחיד ששונה בכל העניין הוא המספר.

(היה לי רגע של טמטום עכשיו ואני חייבת לשתף אתכם... אחרי שסיימתי את השורה הקודמת, לחצתי על ctrl+z מתוך הרגל, כי אני כותבת לאחרונה משהו בוורד ושומרת כל הזמן. רק אחרי שעשיתי את הפעולה המפגרת הזאת נזכרתי שאני לא כותבת בוורד כרגע XD)

התעוררתי בשש וחצי בבוקר ביום ההולדת שלי וניסיתי להרגיש. ובכן, חוץ מכאב ראש לא הרגשתי דבר. חברה שלי חיזקה מאוחר יותר את הרעיון, לפיו לא מרגישים שום דבר שונה כאשר הופכים לבת 19.

את היום המיוחד שלי העברתי בלמידה למתכונת הארורה בהיסטוריה. אה, ואמא הכינה לי אוכל טעים :)

בדיוק כשכבר חשבתי ששום דבר מעניין לא הולך לקרות, חברות שלי באו לברך אותי (והביאו איתן מתנה:P).

וההפתעה הכי גדולה בשבילי באותו יום הייתה שכולם זכרו. כולם זכרו אותי!

לא יודעת להסביר, אבל חשבתי שיהיה מישהו שישכח, מישהו שלא יתקשר או לא ישלח הודעה.

אבל לא. כולם זכרו. מסתבר שאנשים אוהבים אותי :)

במשך ימים הכנתי את עצמי לאכזבה אחת קטנה, אבל כמה שאני טעיתי. מעולם לא הייתי שמחה יותר לטעות.

אני לא אפרט כאן יותר, זאת תהיה פשוט תזכורת בשבילי כאשר בעוד זמן מה אקרא את הפוסט הזה ואזכר בחיוך ברגעים האלה.

וזהו, כנראה. אני ממש מודה לכל אלה ששימחו אותי ביום המיוחד שלי (ולאחת שהפחידה אותי מאוד!).

"תראה, אבא! הירח באמת עשוי מגבינה! אני רואה אותו מכאן!"

"כמובן, חמודה, הרי אמרתי לך שזה ככה. את תמיד צריכה לסמוך על אבא."

"אני יודעת, אני סומכת עלייך, רק עלייך."

"שם, אבא! הוא שם ואני מרגישה שאם רק אושיט את ידי, אוכל לגעת בירח."

"אז למה שלא תנסי? קדימה... אבל את צריכה לעצום עיניים לפני, אחרת זה לא יעבוד."

"למה זה לא יעבוד, אבא?"

"כי בעיניים עצומות מרגישים יותר טוב."

"אבא, תראה עד כמה הירח עגול. נכון שהוא יפיפה?"

"כן, חמודה. הירח תמיד יפה, כמוך."

"אבא, אתה יודע, פעם התבוננתי בירח וראיתי שיש לו פנים. באמת יש לו פנים, אבא?"

"גם אני ראיתי את זה, בתי. ואת יודעת מה? באמת יש לו פנים. והוא צופה עלינו ויודע הכל."

"מעניין אם הגבינה על הירח טעימה. מה אתה חושב?"

"אני לא יודע, אבל אני מבטיח לקחת אותך לשם פעם ונטעם את הגבינה ביחד."

"אני אוהבת אותך, אבא."

"גם אני, חמודה. גם אני."

"אבא... שמת לב שהירח לא שלם? למה הוא מרזה? ירח יכול לאבד משקל?"

"לא, כמובן שלא. הירח תמיד מתמעט לאחר זמן מה. זאת רק תופעת טבע."

"למה זה קורה, אבא?"

"אני לא מומחה, אבל אני יודע שזאת המחזוריות של הירח. ככה קורה בכל חודש."

"מוזר, הירח תמיד היה עגול ומלא כשהתבוננתי בו לפני כן."

"ובכן, יקירה, בכל יום מגלים דבר מה חדש."

"אני אוהבת לגלות דברים חדשים."

"הירח כמעט נעלם, אבא. אני לא אוהבת כשזה קורה. אני אוהבת כשיש ירח מלא."

"גם אני, אבל אין דבר שאנחנו יכולים לעשות לגבי זה. אלה החוקים ולא לנו לשנות אותם."

"כמה חבל. היה יכול להיות נחמד אם שנינו היינו שולטים בירח, הלא כן, אבא?"

"אולי, חמודה. אבל את באמת חושבת שהירח רוצה שמישהו ישלוט בו?"

"לא, אני מניחה שלא."

"אין ירח היום, אבא. כיצד זה ייתכן? לאן הוא נעלם?"

"הוא לא נעלם, מתוקה. זה רק ליקוי ירח, הוא רק מסתתר."

"אני רוצה שהוא יופיע!"

"הוא יופיע במהרה, אל תדאגי."

"מבטיח?"

"האם אי פעם אכזבתי אותך?"

"לא, אבא. אף פעם."

"הירח עדיין לא כאן, אבא, למרות שהליקוי עבר מזמן. ואתה זוכר, אבא? הבטחת לקחת אותי עד לשם, אמרת שנטעם את הגבינה על הירח. אמרת שאתה תמיד מקיים את ההבטחות שלך, אתה זוכר? כי אני זוכרת. לא ראיתי את הירח זה זמן רב, הוא אף פעם לא מתמלא. הכל תמיד חשוך. ואתה יודע עד כמה אני מתעבת את החושך. והבטחת שהירח יופיע שוב, הבטחת. אתה זוכר, אבא? אבא? אבא?"

ראיתי את התמונה שפה, הירח משך את תשומת ליבי וזה מה שיצא.